"אתה פשוט גולם!"
פקחתי את עיניי והבטתי סביב. כולם השפילו את מבטם.
"צא מהכיתה ואל תחזור בלי הורים!"
התרוממתי באיטיות מהכיסא החורק, נמתחתי, לקחתי את התיק וגררתי
את עצמי החוצה. לא יכולתי שלא להרהר איזה הישג זה לגרום למורה
לקרוא לך גולם.
יצאתי מבי"ס ומודעות האבלים הרבות שעל השער לכדו את עיניי.
הראשונה הייתה "משתתפים באבל הכבד של התלמיד ירון כרמל על מותה
בטרם עת של אמו".
התמונות מהשבוע האחרון עלו בעיניי.

איך שאני וירון היינו באמצע אחד השעשועים הקבועים שלנו- לזרוק
בלוני מים על עוברי אורח ברחוב. זורקים ומתכופפים. כשעברה זקנה
אחת הצלחנו לפגוע בה עם אחד מהבלונים (לפגוע בזקנים זה קל כי
הם הולכים לאט) ופשוט התפוצצנו מצחוק. הטלפון צלצל ובהתחלה לא
חשבתי על לענות, אבל אז נזכרתי שטלי אמרה שהיא אולי תתקשר אליי
אז רצתי לענות לפניי שינתקו.
בסוף ביקשו את ירון. ראיתי איך ברגע אחד הוא קופא והעיניים שלו
התרוקנו לגמריי. הוא סגר את הטלפון ואמר לי: "אמא שלי מתה. אני
צריך ללכת".
בארוחת ערב אמא שלי שאלה אם אני מתכנן ללכת אל ההלוויה של אמא
של ירון, הסתכלתי עליה במבט תמה: "איזה ירון?" היא אמרה לי שזה
לא הזמן לשטויות שלי.
בבוקר בכיתה טלי ניגשה אליי ושאלה אותי אם אני הולך לירון.
אמרתי לה שאין סיבה שאני אלך כי אני כבר לא כל כך שם עליו
ומצדי הוא יכול להצטרף לאמא שלו. היא תקעה בי מבט מזועזע והלכה
בהפגנתיות.
אחריי הצהריים באותו יום כבר הודיעו לי בטלפון שטלי נהרגה
בתאונת דרכים בדרך להלוויה של אמא של ירון. אמא שלי חיבקה אותי
ואני ניסיתי להבין מה היא רוצה מחיי.
למחרת בכיתה המורה הודיעה שאוטובוס יצא מבי"ס בארבע להלוויה של
טלי, ואני לא יכולתי שלא לחשוב איזה כיף שלא לומדים היום.
בארבע צלצלו אליי לפלאפון ושאלו אותי מתי אני מגיע, עניתי שאני
לא בא כי יש לי דברים יותר טובים לעשות מלבוא להלוויה של טלי,
גם ככה לא אכפת לי ממנה במיוחד. אמרו לי שאני גולם וניתקו.
חזרתי לשחק במחשב ואפילו הצלחתי לעבור שלב.
בארוחת ערב אמא שלי אמרה שהיא דיברה עם המחנכת שלי ושתיהן
הסכימו שאני צריך ללכת לראות פסיכולוג. כנראה שאני לא יודע
להתמודד עם דברים.
מה אכפת לי? רק שתיתן לי לסיים את החביתה שלי בשקט.

התעוררתי משטף המחשבות שלי ועברתי את שער בי"ס. ניסיתי לחשוב
מה אמא תגיד על זה שהמורה שוב העיפה אותי מהכיתה.
הפלאפון שלי התחיל לצלצל,
וזאת הייתה אמא שלי, היא אמרה שהיא באה לקחת אותי לרונית
הפסיכולוגית והייתי מאושר כי לא היה לי כוח ללכת ברגל הבייתה.

רונית התגלתה כאישה בשנות השלושים לחייה והיא הייתה דווקא דיי
בסדר. "מה אתה חושב על מוות?" היא שאלה אותי ברצינות תהומית,
לא רציתי לענות אבל המילים פשוט נשפכו ממני.
"אני חושב שהמוות מתבטא במעגלים. בהתחלה מישהו אחד מת והמוות
שלו מקיף אותך. ואז עוד מישהו ועוד מישהו, מעגל המתים גדל והוא
מתחיל לסגור עלייך. ככל שהמעגל גדל ככה אתה נחנק ונחנק".
היא שאלה אותי איך המחשבות האלה משפיעות עליי, איך אני מתמודד
עם זה.
"אני פשוט מבטל כל מעגל שמתחיל לסגור עליי. שום מוות לא נוגע
בי כי לא אכפת לי ממי שמת. באמת שלא. אין לי מתים במעגל".
לא זוכר את שאר השיחה בינינו, היא כבר לא הייתה חשובה.
אולי הזכרתי במילה או שתיים את זה שהמורה קראה לי גולם, אבל גם
זה כי כבר לא היה לי מה להגיד.
כשנגמרה הפגישה חיכיתי בחדר ההמתנה בין ערימות של עיתוני
לאישה.
אמא שלי ייבשה אותי שם בערך חצי שעה עד שצילצלתי הבייתה.
אבא שלי ענה בקול מוזר והוא אמר שהוא מיד בא לקחת אותי.
באוטו הוא אמר לי שאנחנו נוסעים לבית חולים כי אמא נפגעה קשה
בתאונת דרכים ושהיא כנראה לא תחזיק מעמד.
התחלתי לשמוע קולות בראש ששרים לי: "יש לנו גולם במעגל, יש לנו
גולם במעגל!"