הוא רוצה לצרוח. רוצה לברוח. רוצה להעלם.
נאבק כמו מפלצת בתוכי, מכה בנקודות הרגישות, בעצבים החשופים.
מקווה למצוא חיים משל עצמו במקום בו יוכל לשכוח מהכל ולהרגע.

לפעמים הוא מתעייף ופשוט נותן לי לחיות את החיים ככה, כמו
שצריך, באדישות.
אבל ברגע שמתחיל להיות קצת שקט ורגוע הוא מתעורר.
מתחיל להכות, לנגוס, לדקור, מושך בעורקים, בועט בלב.

מנסה לדחוף את הראש שלו מבעד לצלעות ולהתחיל לצעוק על העולם.
מזריק לי רגשות ככה, נקי, אל תוך הנשמה.  מתעלם מהאנקות
והתחינות שלי.
געגועים, אהבה, דיכאונות, ככה, בלי רחמים, מחדיר.

ואני. אני מנסה לשכוח ולהתעלם מהראש המסתחרר, הכאב העמום
בצלעות.
לחיות חיים נורמלים ושקטים, להשיג את מה שבן אדם אמור להשיג.
לחיות.
זה כל מה שרציתי.  קצת חיים.  ושיהיה שקט בבקשה.
בבקשה.