[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







א. קיווי
/
נניח ש...

"נניח... שמחר אני אמות ?"
"מה ?! איך את מדברת ?! לא מוכן, לא מסכים, תשתקי, לא מדברים
על זה"
"אבל רק נניח... למה אתה לא יכול להוציא קצת רגשות ?!"
בואי נניח, בואי נניח שאדם אחד מת, אי שם ברחבי העולם, זה מזיז
לי ?! בספק. בואי נדמיין מלחמה עקובה מדם באיזו מדינה עם עשרות
הרוגים ופצועים, אני מעביר ערוץ ורואה את הקומדיה האהובה עלי.
יכול להיות שפעם היו לי רגשות של כאב, יכול להיות שיכולתי
להרגיש, אבל אני לא יודע לאן זה נעלם.

תסמונת ה"גבר" מגיל קטן
אמא מחזיקה אותי ביד באוטובוס ומודיעה לי בקול חד 'אל תעיז
לבכות לפני כולם ולעשות לי בושות' ואני בולע את גאוותי, מדמיין
איך אני מתנקם בה בעתיד, חונק את הרגשתי ומחייך, חיוך אטום אל
העולם 'איזה ילד נחמד, איזה חיוך מתוק, איזה יופי של גומת חן'
ואני מחייך.
נניח שקרוב משפחה עשיר מת, סתם מוות טבעי, לא משהו מיוחד, לא
מישהו מיוחד, בכלל לא מכיר אותו, אבל הוא משפחה, וכולם נורא
רציניים ואני מסתכל עליהם עם הכיפות והלבוש הרשמי, כמו מסיבת
קוקטיילים או יציאה בערב לקולנוע, ומחייך, אמא מחזיקה את ידי
בחוזקה, רוכנת מעלי וגוערת 'זה לא יפה לחייך בבית קברות, תתנהג
יפה או שאני אשלח אותך לחכות במכונית' .

דמייני לעצמך אותי אומר שאני רוצה לחכות במכונית, דמייני לעצמך
סצינה.
דמייני לעצמך שאני לא מפסיק לחייך - דמייני לעצמך סצינה.
דמייני לעצמך שאני נעשה רציני, חונק את הרגשות שלי, 'איזה ילד
טוב, התנהג למופת בהלוויה, ממש כמו ילד בוגר'.
ואם זה קרבה ראשונה, אז הולכים לשבעה ומספרים בדיחות על המנוח,
וגם אני רוצה להשתתף ומספר בדיחה, אבל שלי לא מצחיקה אותם, חוש
ההומור שלי לא מספיק מפותח לטעמם, 'תלך לחדר ותחשוב על מה
שאמרת, ואל תצא עד שתבין' ואני יושב בחדר, מחכה להגיע להבנה.
ומחכה.
את שותקת בצד השני של הקו. אם היית לידי בטח היית מתבוננת בי
עם חמלה דרך עינייך הירוקות. אבל את לא, את שם בצד השני של
הקו.
שותקת.
בואי רק נניח שזו סבתא, זאת שסיפרתי לך עליה, סבתא עם אופנוע,
הסבתא האהובה עלי, האופטימית, זו שהייתה לנו שפה משלנו. ונניח
שלא אומרים לך שהיא הייתה בבית חולים לפני שנפטרה, ולא הספקת
להפרד ממנה. בואי רק נניח שלא היית אצלה ביום שישי שלפני, כי
לא היה לך כוח לקום מהספה, ולהפסיק לראות את הסרט. והחמצת
אותה, החמצת את ההזדמנות להגיד שלום.
אבל,
'אסור לבכות, אסור להיות חלש, תלך לחדר לחשוב על מה עשית, אל
תספר בדיחות, אל תבייש אותנו ליד אחרים, תהיה רציני, תמחוק את
החיוך, איזה ילד טוב, ככה אתה מתנהג בסדר'
אז אני בא בשבתות לבד, לדבר איתה, לספר לה בדיחות, לספר לה על
המישהי החדשה בחיי, רוצה לקחת אותך להכיר אותה, אבל את בטח
תחשבי שזו בדיחה מטורפת, רוצה לבכות לך על הכתף, אבל לא יודע
איך.
ונניח שאת נעלמת מחיי, לתמיד, לא משנה איך, הלכת ברחוב, תוך
שיחה איתי בטלפון ובשניה שלא שמת לב עבר קטנוע והשיחה נותקה.
נניח שאני לא מבין וחושב שזו בדיחה לא מצחיקה מצידך ככה לנתק
לי באמצע הרצינות שהגעתי אליה. אני מתקשר שוב ומגיע למענה
קולי, אני מרגיש פגוע, אני מקלל אותך חרש, חושב איך את מסוגלת
אחרי כל השיחות שלנו למשוך טריק נלוז שכזה. שולח לך הודעות
כתובות אשר מראות כמה נפגעתי במסווה של הומור. ולא מבין איפה
את כבר שבוע.
נגיד שאני לא יודע את מקום מגורייך, או איך את נראית, נגיד שכל
הזכרון שיש לי ממך זה השיחות שלנו.
נגיד.
לרגע, אני נשבר אבל 'אסור לבכות, אסור להראות חולשה, צריך
ליישר את הגב ולחייך, להראות שהכל בסדר, להיות ילד טוב, להמשיך
הלאה'
בלי הידע של מה שקרה ולאן נעלמת.
נגיד.

לא רוצה לחשוב על זה, לא רוצה להגיע לרגשות האלה, לא רוצה
לחפור כל כך עמוק בפנים, טוב לי עם ההומור, עם החיבוקים, טוב
לי שהכל רק בכאילו, טוב לי שכל הרע כל כך רחוק ממני, והעצב,
והכאב, קיימים - אבל לא אצלי. אז לא רוצה לדבר על מוות, לא
שלך, לא של האלה מהמלחמה, לא של הבחור  אי שם שאינני מכיר כלל
וכלל.
ואז דמעה אחת זולגת במורד עיני, ואחריה עוד רבות, קילוחים
שוטפים היורדים ללא סיבה נראית לעין ומרטיבים לי את חולצת
הצווארון, יוצרים עליה צורות עצובות ושמחות, אני פורק את הכל.
ואת שותקת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני יכול להפסיק
מתי שבא לי.
"סלוגוניסט
בהכחשה"


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/02 5:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
א. קיווי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה