כל מה שראיתי בשעה האחרונה היה חושך. זה לא בגלל שעצמתי
עיניים, זה היה בגלל שפקחתי אותן. כולם בפנים, אבל אני בחוץ,
וזה נכון לכל הבחינות. מטאפורה. איפה הוא עכשיו? אני פה במקום
להיות שם. זה מה שמשלמים על בחירות לא נכונות. קנאה אכזבה
ועצב, וכמה חבילות ומטענים נוספים. מה הוא עושה עכשיו? אני
מחכה לו כשאני בלילה לא ישנה, בלילה מדמיינת שהוא מתחת למיטה,
או כשאני לבד הולכת מדמיינת שהוא עומד לידי ומחזיק לי את היד,
כשאני יושבת לאכול לבד רואה את החיוך שלו איתי, וגם עכשיו
כשאני יושבת פה אני מחכה לו, שיבוא ויתיישב לידי, ואולי נדבר,
ואז נתחבק ואז אני אוכל לבכות כמו שצריך. כמו שאני אמורה לבכות
אבל לא עושה את זה, אין לי אצל מי לבכות, הידיים שלי זה המקום
היחידי שאני שמה את הראש ומרגישה שזה בן אדם. כבר כל כך הבה
זמן שלא חיבקו אותי.
כבר כל כך הרבה זמן שהוא לא אהב אותי. הבחור המדומה שלי, זה
שיום אחד, יום אחד אולי, אני אפגוש אותו. ואז בלי משחקים, ובלי
בירורים, אני פשוט אדע שזה הוא. שאצלו אפשר לשים את הראש
ולהרגיש את הלב.  אבל עד אז, הוא מדומה. כמו במחניים שיש שבוי
מדומה, שהוא עומד לתפוס את הכדורים כי זה התפקיד שלו, אז ככה
זה הבחור שלי, הוא מדומה, שם כדי לאהוב אותי בכאילו, לתת לי
לבכות אצלו בגלל שאין מקום אחר, עד שיחליף אותו מישהו אמיתי.
בזמן האחרון אני רואה אותו יותר ויותר, כי כמה שאני יותר לבד
ככה אני צריכה אותו יותר. והוא אף פעם לא עייף להיות שם בשבילי
ואני יודעת שבמציאות זה לא באמת ככה. ותמיד אכפת לו, ואני
יודעת שבמציאות זה לא ככה. אבל הוא בחור מדומה, אז מה אכפת לי.