יום אחד הבטתי בו ושאלתי "לאן אנחנו הולכים?" הוא לא ענה. הוא
אף פעם לא עונה.
כשהוא היה קטן עוד היה אפשר להבין את זה, הוא לא היה מודע
לעצמו וחלקים שונים שבו, פעלו ללא תיאום ובכלל ללא הכרה אחד
בשני. כשהוא גדל היה אפשר לחשוב שהוא יאחד את כל חלקיו ויהפוך
אותם ליישות אחת מגובשת, אבל לא, לאורך כל ההיסטוריה הוא תמיד
סתר את עצמו ונלחם בעצמו, יוצר חומות שיהיה קשה מאוד להוריד
אותם, חומות שמעוורות אותו ולא נותנות לו להביט קדימה, הוא
מסתובב ללא מטרה וללא כיוון, חסום, מסוכסך, בונה בתוכו את הכעס
הפנימי, השינאה וחוסר האמון שהולכים וגדלים מיום ליום ומוסיפים
ביצורים על החומות.
הכי גרוע זה שהוא סוחב אותי יחד איתו, אני רק חלק קטן ממנו, לא
משמעותי וגם אם לא הייתי קיים הוא לא היה מרגיש, אבל בכל זאת
אני הולך איתו, לעתיד לא ידוע, מקווה שאחרים כמוני ירצו גם
לראות מעבר לחומות, יראו את המכלול השלם וביחד נוכל להשפיע
עליו לצעוד קדימה כגוש אחד - מושלם, לעבר מטרות שבגדר חלום. |