ברגליים עייפות
עוזבת את מפתן ביתך,
קרני שמש
ראשונות
הופכות אותי לדהויה.

חשיכת הלילה מזדחלת אחרי
במורד גרם המדרגות השבור,
ננעצת בגבי,
מפלחת את שריון רוחי
ומתהדקת על כל הוייתי.

ברגליים נואשות
מתניעה מכונית לא שלי,
עוצמת רגע את עיניי,
מחפשת שריד של כוח בתוכי.

בבוקר שאחרי,
נוסעת לחיי.

וביום שיבוא
לא תהיה מכוערת ממני
בנפש וגוף,
לא יהיה גו
יותר שפוף.

בערב שאחרי,
אין עוד אישה אחרת
דחויה, עלובה, לא נאהבת
כמוני
בכל החלד.

תקצוץ את כנפיי,
תגנוז את אורי,
תבוז לאהבתי,
לדמותי, לקיומי.
ואני הולכת ושבה,
בורחת וחוזרת.
מתנתקת, מתחברת,
יונקת, פולטת.
אך בכל פעם,
ביום שאחרי
אני אישה מכוערת.