יש אנשים כאלו, שטוב להם בחיים. שתמיד ידעו לחייך, לא משנה מה,
הצלחות או אכזבות, בכוס שלהם תמיד יש מים, אם לא מיץ פטל מתוק.
והכוס הזאת, היא תמיד מלאה, גם אם נשארה רק הטיפה האחרונה.
"וחוץ מזה", הם יאמרו, "הטיפה האחרונה היא תמיד הכי טעימה".
יש אנשים כאלו שתמיד יהיו שמחים, ותמיד ידעו ליהנות מהכל.
אנשים כאלו שאחרים יסתכלו עליהם תמהים מה פשר השמחה הזאת,
ולפעמים אפילו יקנאו בהם.
אנשים כאלו שהדבר הכי נורא שקרה להם זה נקע בקרסול, כי כשסבא
נפטר הם היו קטנים מידי בשביל להבין. ואפילו הנקע היה אמור
להיות משהו חמור יותר ורק במזל, המון מזל, גמרו רק עם נקע.
יש אנשים כאלו שיש להם חיוך תמידי, אם לא על הפנים אז בלב,
חיוך שמשרה אווירה על הסובבים. יש להם גם מין שלווה פנימית
כזאת, והמון השלמה עצמית.
לאנשים האלו גם יש חברה, בקושי שבוע, בן אדם מדהים פני עצמו.
ולאנשים האלו יש גם חבר,ההוא שמשחק איתם כדורגל פעמיים בשבוע,
בימי לימודים. אותו אחד שאיבד את אמא שלו ממחלת הסרטן כשהם היו
בטיול השנתי לאילת.
אותו אחד שבא לו נרצח בסיני אחרי פחות מארבעה חודשים.
ארבעה ימים לפני שהאנשים האלו  התנשקו עם החברה שלהם בפעם
הראשונה.

                                                           
        מוקדש לשאולי.