רגינה הייתה אישה מבוגרת. בת 78 הייתה. יש כאלה שאמרו שהיא
זקנה, יש כאלה שאמרו שהיא קשישה, ויש כאלה שאמרו שהיא סתם אישה
רגילה.
אז אולי היא זקנה, ואולי היא קשישה, אבל סתם אישה רגילה? בהחלט
לא.

רגינה הייתה רווקה. היא גם הייתה פולניה. היא גם הייתה חולה.
היה לה פרקינסון ואוסטופורוזיס, וגידול סרטני בראש.
כשהיא סובלת מכל אלה, היא ישבה בבית החולים, לבדה, מבלי שאף
אחד או אחת יבוא לבקר אותה. הרי ילדים ונכדים לא היו לה, והיא
הייתה בת יחידה, מה שאומר, שלא הייתה לה משפחה.
וחברים, חברים היו לה, אך כשנכנסה לביה"ח, זנחו אותה ושכחו
ממנה.
לכן, מידי יום הייתה חוזרת על אותה שיגרה: קמה בבוקר, אוכלת
ארוחת בוקר, עוברת סדרת טיפולים, והולכת לישון. כך כל יום.
כולם חשבו שעם כל מחלותיה היא כבר לא מבינה כלום ולא יודעת
כלום. אבל היא הבינה טוב מאוד. היא ידעה שהיא גוססת ועומדת
למות. היא ידעה שהיא לבד במערכה, וחוץ מההאחיות בחלוק הלבן,
שרק עשו את עבודתן, לא היה מי שיחזיק לה את היד, או מי שיחבק
אותה, או מי שיעודד ויהיה שם בשבילה.
רגינה הייתה מאוד בודדה, ולכן פעמים רבות חלמה על בריאות
בשבילה, ושלום עולמי, וגם, משפחה. או לפחות ילדה קטנה שתהיה
נכדתה. ילדה קטנה שתהיה שם בשבילה.
כל יום הייתה חוזרת רגינה על משאלותיה אלה. לפעמים כבר חשבה
שאין טעם, אך המשיכה, ללא ידיעה מדוע.

עבר זמן רב, ורגינה נהייתה יותר ויותר חולה. כל הטיפולים שעברו
עליה לא עזרו, אך בביה"ח ריחמו עליה, וידעו שכסף לבית-אבות אין
לה, ואין מי שיהיה איתה, ולבד בטח לא תוכל להתמודד, לכן השאירו
אותה שם, על המיטה.
יום אחד, הכניסו לרגינה מיטה נוספת לחדר, ואמרו לה שמעכשיו היא
כבר לא תהיה לבד בחדר, לפחות לשבוע שבועיים. רגינה ידעה שזהו
זמן קצר מאוד, אך שמחה, משום שחשבה שעכשיו תהיה לה חברה.
כאשר נכנסה ה"שותפה" של רגינה, רגינה הבינה שחברה לא תהיה לה,
מפני שה"שותפה" הייתה ללא הכרה. קראו לה אנה והיא עברה תאונה
קשה וכעת צריכה לעבור ניתוחים קשים וכאשר תתאושש יעבירו אותה
לחדר אחר. רגינה כעת איבדה כל תקווה לחברה. רגינה איבדה כל
תקווה להפגת הבדידות שלה.
ואמנם, ל"שותפה" הייתה משפחה, והייתה לה נכדה. הנכדה הייתה בת
10 אך הייתה מאוד חכמה. היא הבינה באיזה מצב קשה נמצאת סבתה,
ולמרות שאהבה אותה מאוד וחששה לראות אותה במצב קשה, הגיעה
לביה"ח. כאשר נכנסה לחדר, ראתה גם את רגינה. היא חייכה אליה.
רגינה חייכה בחזרה.  פניה קרנו מאושר. התקווה שבה לחייה.

מדי יום, הילדה הקטנה, ש-לי היה שמה, הגיעה לביה"ח וביקרה את
סבתה. מדי יום ביומו, כאשר ביקרה את סבתה, חייכה אל רגינה
ואמרה לה שלום. רגינה הייתה מאושרת. היא קיותה שמחיוך ושלום
מנומס, יוכל להתפתח משהו עם לי הקטנה.

כעבור שבועיים הגיעה לי הקטנה, ישר מביה"ס אל ביה"ח. היא רצתה
לעשות הפתעה לסבתה ולבקר אותה. כאשר הגיעה, לא ראתה את סבתא,
ושאלה את רגינה אם היא יודעת איפה היא. רגינה, שידעה את האמת,
ולא רצתה לספר אותה ללי אמרה שהיא אינה יודעת, אך סיפרה שבעודה
חוזרת לחדר מטיפולים, ראתה את אמה של לי עומדת ליד דלפק באגף
ג'. לי אמרה תודה בנימוס, יצאה מהחדר וביקשה עזרה מאחת האחיות
שתכוון אותה. האחות ליוותה את לי עד לאמה, ואז הלכה.
לי עמדה מופתעת בין אמה לאביה, ששניהם בכו ונראו נורא. היא
ידעה שאסור לה לשאול מה קרה, כי חששה מהנורא מכל. מהנורא מכל
שכולם דיברו עליו בזמן האחרון. היא פתחה את פיה לשאול "האם?",
אבל סגרה אותו בחזרה. היא חיבקה את הוריה. הם הסתכלו אחד על
השני, ואז על לי. אמה רצתה לשאול אותה למה הגיעה לכאן, ואביה
רצה לשאול איך ידעה שהם כאן. אבל כולם שתקו. ההורים הביטו
בעיניה החכמות של לי שכבר הבינו מה קרה, והחלו לזרום מהן
דמעות. כולם חיבקו אחד את השני ועמדו כך, שותקים, בוכים,
עצובים ומעל לכל-חסרי אונים.

לאחר היום הזה, שאיש אינו יודע כיצד לתאר אותו, הגיעו לי ואמה
לאסוף את דבריה של אנה. אמה של לי יצאה מהחדר, ולי נשארה שם
לעוד כמה דקות. בדקות האלה, לי החלה לבכות. רגינה דיברה איתה.
היא סיפרה לה שהיא בודדה ושהיא מאוד חולה. היא סיפרה לה כמה
היא רוצה שהבדידות תעזוב אותה, שלא תהיה לבד ושיהיה לידה מישהו
כמו שהיה ליד אנה. היא סיפרה לה כיצד היא מבקשת כל יום בריאות,
שלום, משפחה ונכדה קטנה. לי, קמה וחיבקה אותה. רגינה חייכה
אליה. לי חייכה בחזרה.

לאחר כמה ימים, כשנגמרה השבעה, שכבה לי במיטתה וחשבה על רגינה.
למעשה, היא חשבה עליה מדי יום, אבל רק כעת חשבה עליה ברצינות
המתאימה לה. היא חשבת על רגינה ועל מה שאמרה לה- והחליטה
שמעכשיו תבוא אליה יום יום ותהיה לידה. היא הייתה עד כדי כך
רצינית שהיא אף נדרה נדר. היא נרדמה בחמש בבוקר, וכשקמה הייתה
עייפה מאוד. אך בכל זאת הלכה לביה"ס, ואחריו הגיעה לביה"ח.
כשהגיעה לשם התמלאה כוח ורצון לפגוש את רגינה עד שרצה במסדרון.
היא ידעה שאסור לה, אבל החשק והרצון גברו עליה. היא הגיעה
לחדרה של רגינה. כשהסתכלה על המיטה הריקה שעמדה שם, הדמעות
החלו מבצבצות על עיניה, והיה ברור כי עדיין לא התגברה על מות
סבתה. אך כאשר ראתה את החיוך הגדול על פניה של רגינה, ואת
העיניים העצובות שלה מאושרות, ידעה שאסור לה לבכות, ושהיא
צריכה להיות חזקה. כי היא באה להיות עם רגינה שכ"כ מאושרת
עכשיו, ולא רצתה להעציב אותה.
היא שאלה אותה מה שלומה. רגינה נאנחה. היא לא רצתה להפיל על לי
הקטנה את כל בעיותיה וצרותיה, ולא רצתה להעציב אותה עוד יותר,
לכן אמרה שהיא שמחה. שמחה שלי באה לבקר אותה. לי חייכה. רגינה
חייכה בחזרה.  לי כ"כ אהבה את החיוכים האמיתיים של רגינה. היא
הרגישה שהם באים מכל הלב והיא ידעה שקשה לה לחייך ולמרות זאת
היא עושה זאת. זה חיזק את לי והיא ידעה שהיא עושה מעשה טוב.

בימים שבאו לאחר מכן, המשיכה לי לבקר את רגינה. הם עשו המון
ביחד. דיברו, סיפרו סיפורים, צחקו, חייכו ובעיקר עשו כיף. לי
אפילו החזיקה לרגינה את היד ועודדה אותה ביום שעברה טיפול קשה
או הרגישה רע במיוחד. ורגינה החזיקה את היד ללי כשעבר עליה יום
קשה או הייתה עצובה, או סתם כי היד של לי הייתה תמיד חמימה
ונעימה וקטנה.

בימים שלאחר מכן, החלו הלימודים להיות ללי קצת יותר קשים. לי
חדלה מלבקר את רגינה מידי יום והגיעה רק בסופי שבוע. רגינה
הבינה ואמרה שזה בסדר, אך בתוך לבה הצטערה. הצטערה על חסרונה
של לי, על הבדידות ששבה אליה ועל היד הקטנה שכבר לא הייתה שם
בשבילה.
ולי, לי בתוך ליבה הצטערה מאוד. הצטערה שנדרה נדר וכעת נאצלת
קצת לא לעשות מה שאמרה, והצטערה שכבר לא תהיה שם מידי יום
בשביל רגינה, ולא תוכל להחזיק לה את היד ולראות את החיוך
המקסים שלה. החיוך המקסים שלה שמת אחרי שבוע. כי רגינה מתה.
ורגינה לא תחזור.