סיפור ג'יפים.
מוקדש לריצ'ארד, ששבר כבר מזמן את כל המחסומים.

א. הסיפור על אלון.


אלון שניר ידע שהוא אחוז תשוקות. שלוש ליתר דיוק.

אחוז תשוקה לכלב שלו, אחוז תשוקה לפלאפל, ואחוז תשוקה לג'יפ
שלו, "פיס-אוף-קייק".

חוץ מזה, הוא היה אדם רגיל. אישה. ילדים. משרד משגשג.

הוא עומד עכשיו על שפת צוק מכתש-רמון. כל ההוד לפניו.


הכלב, מגזע רועים בלגי, שחור, נושא את השם "שדון".
אצל אלון הוא מגיל שלושה שבועות.
חודשיים לאחר שהגיע, החל הגור מלא החיים להשתעל. השיעול הפך
תוך יומיים למיוסר, וביום השלישי- נתווספה לו ליחה לבנה.

"כלבלבת" אמר הוטרינר "אין כל כך מה לעשות. צריך להרדים
אותו".
הגור ליקק את יד הרופא שעה שדיבר.
"תשעים  ותשעה אחוזים לא יוצאים מזה. הליחה מראה שהוא כבר לא
נמצא באחוז הנותר. זה כבר נמצא אצלו גם בריאות".

"אתה בטוח שאי אפשר לעשות משהו? שום סיכוי ?"

"קלוש ביותר. תצטרך בעצמך להזריק לו שלוש פעמים ביום פניצילין,
ובנוסף, גם סירופ בכפית וגם כדורים. אחרי חמישה ימים הוא יתרגל
לפניצילין ותצטרך להחליף לאנטיביוטיקה. לאחר חמישה ימים
נוספים, אם הוא עוד יחיה, תחזור לפניצילין. זה אבל כמעט חסר
סיכוי, התרופות יעלו לך הון כסף, והלב של כולם ישבר- כשזה לא
יצליח.
תחשוב טוב טוב".

"והאוכל" שואל אלון "אפשר לעזור גם באיזה אוכל מיוחד?"

הוטרינר הסתכל בו ממושכות.

"תקנה שריר של כתף. תטחן אותו טוב ותערב את זה עם האוכל היבש.
אם הקצב לא ידע לאיזה חלק אתה מתכוון, תגיד לו "קצ'לקה". יש
בזה הרבה
חלבון והרבה פרוטאין".

המאבק נמשך שלושה שבועות. יום יום. שעה שעה.
הזריקות. האנטיביוטיקה. סירופ בכפית. כדורים.
היה מי שעזר. הילדים עוד היו קטנים.
כך טיפלו בגור.

במשמרות, מסביב לשעון.


"תשמע" אמר הוטרינר אחרי חודש "זה מקרה ממש נדיר. השקעתם בו את
הנשמה והוא בסדר גמור עכשיו. הכתמים החומים על השיניים זה
כלום.
מהפנצילין. אם תיקח אותו לתחרויות זה יוריד לו כמה נקודות.לא
משהו. כנראה שהפנצילין גם דפק לו כנראה קצת את הריאות".

"מה זאת אומרת?"

"שום דבר. אין לך מה לדאוג. יהיה לו טיפה חזה צר יותר- בהשוואה
לבלגים אחרים. בגלל נפח הריאות. עוד תופעת לוואי של  הפנצילין
שהשפיע שלילית על קצב הגידול שלו כגור.  אבל מבחינה בריאותית
אין לזה כל משמעות".

"ואפשר לעזור בעניין הזה?"

"טוב, אני רואה שאתה עקשן לא קטן. תתחיל להריץ אותו. כל יום
כמה קילומטר. לא בבת אחת. בהדרגה. לאט לאט. תתחיל מקילומטר. לא
יותר. זה יבנה לו את החזה".

אלון הוציא מהמחסן אופניים ישנות, סידר אותם והתחיל להריץ את
הגור.
זה היה לפני שמונה שנים. היום שדון הוא כלב רועים אימתני, מהיר
כסופה, כמו שבלגים יודעים להיות. כל בוקר הם עושים ביחד עשרים
קילומטר.
עד לפני שנתיים היה אלון צוחק ואומר שאת הבריאות הטובה שלו
עצמו, היום, הוא חייב לגור כלבים קטן, בן שלושה חודשים, חולה
כלבלבת.

זו התשוקה הראשונה.

הפלאפל הוא עניין פשוט.
אלון הוא  יועץ אסטרטגי לחברות גדולות בנושא ייעול ותכנון קווי
יצור
חדשניים לתעשיות מתקדמות. הרכב  הפרטי, הרחב והנוח שלו, גומא
הרבה ערים, כבישים, ואזורי תעשייה בהם המפעלים האלה מצויים.
בכל נסיעה כזו הוא עוצר לפלאפל. במקרה ומישהו מהנהלת המפעל
מזמין אותו לארוחת צוהריים, הוא מסרב בנימוס. הוא ניסה ומכיר
מאות של מסעדות, מזנונים ודוכנים בהם מוכרים פלאפל.

יום אחד פגש עוד מישהו אחוז תשוקה לפלאפל והם בילו יומיים
תמימים בנסיעות למקומות החביבים עליהם, כשהם משווים, מתווכחים
ונהנים מכל רגע.
עכו. ואדי ניסנס בחיפה. כרכור. התחנה המרכזית בכפר סבא. רמת
גן, ליד מחלף גאה. אבן גבירול בתל אביב. יגאל אלון בתל אביב.
ראש העין. רחובות. שעריים. אשדוד. באר שבע. שדרות. אופקים.

"לא. לא צריך. אל תביא." אומרים הילדים , כשהוא לפעמים מצלצל
מהרכב, בדרך הביתה, לפני שהוא  מגיע.
אשתו, לפעמים, מסכימה.

זו התשוקה השנייה.

ב. הסיפור של הגמל.

אני התשוקה השלישית של אלון. שלום לכולכם.

אני אנרגיה טהורה, צהובה, וקוראים לי "הגמל המעופף".

אני הנשמה של הג'יפ של אלון,  זה שהוא קורא לו "פיס-אוף-קייק".
אני עצמי, לא אוהב את  השם הזה. זה לא בעברית, ולכן אני קורא
לעצמי "הגמל המעופף".

"הגמל" - בגלל המבנה הטכני המיוחד שלי, שאלון טרח עליו כל כך
הרבה,
מבנה שמאפשר לי לנוע בכל שטח עבירות קשה במיוחד, כולל כמה שמות
שאולי שמעתם עליהם: מעלה מחמל, מעלה זיק,הירידה בפרוד,ציר
המצלעות ועוד כאלה.

"המעופף" - זו תוספת חדשה, שאני נותן לעצמי עכשיו, בגלל מה
שהולך לקרות כאן היום. אבל, באמת שלא כדאי, להקדים מאוחר
למוקדם. מה עוד שהמוקדם הוא טיפ טיפה מסובך. אבל ממש רק טיפ
טיפה".

"אז אני הגמל המעופף, ג'יפ לנסיעה בשבתות וחגים. של אלון שניר.
מאתיים וארבעים כוחות סוס. מומנט אדיר. אנרגיה טהורה."

"אם אתם רוצים לדעת מהי "אנרגיה טהורה" בהקשר לכלי רכב, כדאי
לכם לקרוא את "זן ואמנות אחזקת האופנוע". ספר מסע והרפתקאות
מכל מיני סוגים.

בהתחלה, קראו את זה פעם ראשונה, מהר. תיהנו מהעלילה, מהמסע
והנופים של ארץ גדולה ורחוקה.
כשאתם קוראים בפעם הראשונה הזו, דלגו על כל הקטעים הפילוסופיים
שנראים קצת מסובכים.
לאחר שתגמרו, הניחו את הספר בצד, וחזרו אליו לקריאה נוספת,
לאחר שבוע.
עכשיו, שימו לב לקטעים עליהם דילגתם בפעם הראשונה.

מי שרוצה, יכול גם, בהקשר לקטעים הפילוסופיים, לקרוא  איזשהו
ספר-הסבר-מקוצר-על  תורת האידיאות של אפלטון. זה בהחלט יוסיף.
לא ממש צריך ללכת ולקרוא את המקור, זה שאפלטון כתב בעצמו,
בשביל להבין מה הוא רוצה מאתנו.

וכדאי גם מאוד לזכור, באותו הקשר, שיש פרופסורים חשובים
לפילוסופיה שטוענים שכל מה שנכתב ע"י פילוסופים לאחר אפלטון,
והוא כזכור חי ביוון העתיקה, הוא בסך הכל "פוט נוטס" למה שהוא,
אפלטון, כתב. כלומר, הערות קלילות לקונספט שלו, בשולי העמודים,
שם למטה.

אבל אם אין לכם חשק לקרוא את "זן ואמנות החזקת האופנוע" או את
הספר על אפלטון, בואו הנה, ואני, "הגמל המעופף", אספר לכם במה
המדובר בשלוש, ארבע שורות. שום דבר. תאמינו לי. קלי קלות. פיס
אוף קייק, כמו שאלון אומר.

אפלטון טוען שכל דבר בעולם שלנו הוא בבואה של אידיאה עליונה
יותר.
מוזר?  
ממש ממש לא.
למשל, קחו אותי בתור ג'יפ,  לדוגמה.
יש הרבה ג'יפים בעולם, אבל, כולם הם בבואה של אותה אידיאה,
אותו רעיון, אותו מושג - "אידיאת הג'יפ".

כמעט מצחיק, מה?
מהי "אידיאת הג'יפ" ? מה היא מייצגת?
פשוט מאוד:

כלי רכב. ארבעה גלגלים. מנוע תיבת העברה משולבת אחורית-קדמית,
שבגללה הוא יכול לנוע גם בדרכי עפר. וזהו.
אמרתי לכם. פשוט מאוד.

אה, וכמובן יש בעולם, בנוסף ל"אידיאת הג'יפ", עוד כל מיני
אידיאות נוספות שקשורות בכלי רכב אחרים.
למשל, "אידיאת האופנוע".
למשל, "אידיאת הטרקטור".
למשל, "אידיאת הרכבת".
וכן הלאה.
רואים? אמרתי לכם, פיס אוף קייק.

כל האידיאות האלה, הן מעל לדברים שאנחנו רואים בעין ממש. הן
הרעיונות שלהם, המושגים שלהם, והם צפות כל הזמן ומרחפות, מעל
לדברים האמיתיים, הממשיים, שאותם הם מייצגות. צפות ומרחפות
מעל. בשקט. בשקט.

עכשיו, יש רק עוד משהו אחד, מעניין מאוד.

לכל קבוצת אידיאות מרחפות בעלת תכונות משותפות יש אידיאה
נוספת
מרכזית שמאחדת אותן והיא צפה מעליהן כי היא עוד יותר גבוהה.
למשל, לכל אידיאות כלי הרכב שהזכרנו  קודם לכן יש אידיאה
עליונה יותר
שניתן לקרוא לה "אידיאת הרכב". מה משותף לכל הרכבים בעולם?
למשל, וזה לא הדבר היחידי, היכולת לנוע. תנועה.
תנועה לכן, היא אידיאה גבוהה יותר, עליונה יותר מאשר "אידיאת
הג'יפ".
קפיש?
וזהו.
פחות או יותר. כל התורה על רגל אחת.
או, ליתר דיוק, על גלגלים.

עכשיו, אחרי שהבנתם, נחזור אלי, "הגמל המעופף".
אני לא בדיוק הג'יפ של אלון. אני הנשמה של הג'יפ של אלון. לא
המתכת שממנה בנוי הג'יפ, אלא הנשמה של המתכת. היכולת לנוע,
החופש, הדרור, יצר ההרפתקנות, יכולת המעבר הפנטסטית, כל אותן
התכונות שעושות את הג'יפ הזה אחלה של ג'יפ. בקיצור, אני
האנרגיה הטהורה של הג'יפ, פיס אוף קייק, "הגמל המעופף".

"בגלל זה אני גם יכול לדבר אליכם. אני הנשמה של הג'יפ הצהוב של
אלון.
אני הגמל שהולך עכשיו לעופף ולרחף, כמו כל אידיאה."
כן, לרחף.
כי זה הטבע שלנו."

ג. הריחוף.

אלון עומד על שפת המכתש הענק.
שלושה מטר מאחוריו עומד הג'יפ הצהוב.
על יד הג'יפ עומד "שדון", כלב רועים בלגי, שחור.

שש בבוקר.  השמש רחוקה. קריר. הכל כחלחל. הכל פתוח. אפשר
להרגיש
את אלוהים. איזה גודל. איזה עוצמה.

הרוח משחקת בפרווה של שדון. יש לו פרווה כפולה. עבה במיוחד,
מבריקה. עוד לא חם לו. גם הוא תולה מבט בנקודה אחת רחוקה. ישר
לפניו. החוטם שלו רועד קלות.
הג'יפ לא זז.
כמובן.

אלון פוסע עוד צעד לפנים. מנסה לראות משמאל אם רואים את
המחמל.
לא רואים. יותר מדי רחוק. יותר מדי כחול. הוא ממש על שפת
המצוק.

הוא מדבר. בקול רם. אל הכלב והג'יפ. אבל הוא לא מסתובב אליהם.

"אני הולך לעשות את זה. בנזונה אם אני לא עושה את זה.
אני עושה את זה וגומר עם זה.
כאן. עכשיו.
נכנס. שם בראשון. בשני. וגומר עם זה.
בנזונה אם לא.
בנזונה.

ושדון?
מה יהיה אתך?
להשאיר אותך?
לקחת אותך?

כמו תלמה ולואיז אני הולך לעשות את זה.

בנזונה אם לא.
ישר לפנים.
מי צריך עוד שנה כזו. הכאבים. ההקרנות.
איך לא האמנתי לשמוע את זה. לא האמנתי.
בנזונה מי שלא עושה את זה.
בנזונה.

שדון ניגש ונעמד ליד הרגל של אלון.
אלון, מבלי להתכופף, מעביר יד על ראשו של הכלב הגבוה והשחור.
"בוא" הוא לו "בוא לג'יפ. כלב טוב. כלב טוב".
הם חוזרים לג'יפ הצהוב. אלון ליד ההגה.
שדון עולה בקפיצה לאחור.
התנעה.
הילוך ראשון.
אחר כך שני.
מתחת לגלגלים הרחבים עולה אבק לבן ומהיר.

התחלנו לנסוע. אלון, שדון ואני - הגמל המעופף, פיס אוף קייק.

האלון הזה.

הוא בנה אותי באהבה, בתשוקה, ואני קיבלתי מזה את הכוח שלי.
הוא עוד לא יודע כמה כוח באמת יש לי.
בטח הביצים שלו כואבות כל כך עכשיו. מכווצות כל כך. קטנות כל
כך.
מכאב.
מפחד.
מסכן אחד.
הנה אלון, הנה אני בא  לעזור לך.
אני, התשוקה השלישית שלך, הגמל המעופף, אנרגיה טהורה וצהובה,
הנה אני בא לעזור לך.
אני זוכר טוב מאוד איך בנית אותי. איך נתת לי יותר ויותר כוח.
הכוח שעכשיו הולך לעזור לך.

קודם כל, חיפשת אותי שנתיים. כבר לא היו הרבה כמוני.  סי.ג'י.
חמש.
קצר קצר. הג'יפ הכי קצר שאי פעם עזב את פס הייצור בטולדו,
אוהיו.
אלף תשע מאות שבעים ושמונה. מנוע ששה צילנדר בטור. ארבעת אלפים
ומאתיים סנטימטרים מעוקבים. זוויות עליה ונטישה מדהימות. אחר
כך, הוחלפה תיבת ההילוכים שלי. אתה, אלון אחוז התשוקה, טיפסת
על כל ערמה אפשרית בחצרות של הגרוטאות. ביפו. באזור. בפתח
תקווה. באמצע השבוע. בשבתות. לבסוף מצאת, בדיוק לפי הציור
בחוברת האמריקאית, בפרדס ליד חדרה, טנדר ישן של חברת החשמל.
גררת את כל הגרוטאה והגיר שלה נשלף. טי שמונה עשרה האגדי.
הילוך ראשון כוח. יחס אחד לשש וחצי. פי שלוש כוח מכל ג'יפ אחר
שהסתובב בחבורה שלך. אחר כך, הסרנים המחוזקים של טנדר
אינטרנשיונל סקאוט שעמד שנים בחצר של איזו וילה בקיסריה,
קפיצים גמישים מאוסטרליה, ריבולברים מארצות הברית לקבלת מהלך
מתלה של כמעט מטר. סט גלגלי שיניים לטרנספר. יו.פי.אס מדלת
לדלת. תוך ארבעים ושמונה שעות בארץ. אתה אחוז תשוקה אלון.ואני
קיבלתי יותר ויותר כוח אלון. יותר ויותר כוח.

לבסוף תארו לעצמכם את התמונה הבאה. זה מה שלמשל שאני יודע
לעשות.
אם אני רק רוצה:

ג'יפ צהוב, קצר, עומד עם הגלגל הימני שלו על חבית עומדת, וכל
שלושת
הגלגלים האחרים שלו נשארים על הקרקע. זה מה שנקרא מהלך מתלה
ארוך. אתם יכולים לתאר לעצמכם את התמונה הזאת?

אחר כך הגיע תור המנוע. ראש של ג'יפ סופה מאלף תשע מאות תשעים
ושש, על הבלוק הישן והחזק, עם הזרקה אלקטרונית. יותר אוויר.
יותר דלק. לעולם אינו נכבה. אפילו בזויות תלולות, בלתי
אפשריות. תוספת של תשעים כוחות סוס טהורים.

הנה אני בא אלון.

הנה אני בא.
יש לי הרבה כוח.
וגם אני אחוז תשוקה.
תשוקה לעזור לך.
תשוקה לעזור לך אלון.

אלון לוחץ את הדוושה על הנשמה הצהובה שלי.
אני מגביר את המהירות. יש לי הרבה כוח.
יש לי המון כוח.

אבק לבן מהיר עולה מהצמיגים הרחבים.
דיונס-דיגרס.
שלושים ושלושה אינץ.

לא עוצרים בשום מקום.
צמיגים בנזונה.

הנה אני בא אלון.
הנה אני בא.

ואני אחמול עליך אלון.
אני אחמול עליך.

ד. החמלה.

עזבנו את קצה המצוק. שקט. שמיים כחולים. שדון יושב מאחור. הרוח
מסרקת את השיער שלו שנמשח אחורה. למטה רואים את מעלה רמון
התלול. את הבולדרים. את הסיבובים המתפתלים. הנה נחל רמון. אחר
כך הר ערוד. סוטים ימינה כדאי להגיע מעל קניון הפריזמות. שקט
גמור. עדיין לא נראים מטיילים וג'יפים אחרים. אנחנו חותכים חזק
מזרחה לכיוון נחל ערוד. חניון לילה. עוד חניון לילה. מכאן,
למעלה, זה נראה כמו מפה טופוגרפית. בארות עודד. רואים למטה עדר
חמורי בר שהובאו מאפריקה על ידי רשות שמורות הטבע. עכשיו אנחנו
עוד יותר מזרחה. מרחוק אפשר לראות את  נחל נקרות. יפה. בהיר.
מתחרץ. עם הסלעים הגדולים בכניסה. עם השיטות הגדולות, העתיקות.
עוד יותר רחוק רואים את עין סהרונים ודרך הבשמים של הנבטים.
אבל אנחנו ממשיכים דרומה. הר הריף. הר מיכאל.  הר גבריאל. הר
שירז. והנה הכרכום. ההר היפה. עם ציורי האבן המרתקים על הפסגה.
המכתש כבר הרחק מאחורנו.

שקט גמור. מרחוק , יותר נמוך, אנחנו רואים להקה של עורבים.
מימיננו, לפני הרכסים הגבוהים, אנחנו יכולים לראות קבוצה של
איזה שלושים עיטי חורף מסתחררים אט אט בתרמיקה חמה למעלה, אל
השמש.

משמאל, שחף בודד אחד. מה הוא עושה כאן השחף הזה? מאתיים
קילומטר הרחק מהים התיכון. מאתיים קילומטר הרחק מהים האדום.

אלון לא מתפלא.
הוא לא מתפלא שהוא כאן למעלה. עם הג'יפ הצהוב. עם הכלב במושב
האחורי. גם הכלב שותק. לא נובח. לא כלום. שקט.

שקט גמור.

האור מסביב  בהיר ושקוף. כל כך שקוף עד שהוא נראה שהוא הולך
להישבר כל רגע. כמו פיסת מים דקיקה שקפאה פתאום והיא מגדילה
את
הדברים מעבר לגודלם האמיתי ולכן הם כל כך שבירים. כל כך שקוף
עד שהיינו בטוחים שאין שם כלום.

שקט.
כל כך שקט.
אנחנו עוזבים את עיטי החורף והתרמיקה החמה שלהם.
מסתובבים וחוזרים.
הפעם בגובה נמוך יותר.
אבל מספיק גבוה כדי לא להיתקל בראשו המחודד של הר ארדון.

ה. הדרך חזרה.

המזנון הקטן, המאובק, רק מתחיל להתעורר לחיים.

שבת. מוקדם בבוקר. אין עוד המולת מטיילים.
שמש חורפית מתפהקת על הכביש העולה, המדבר וההרים מסביב.

ג'יפ מגיע. מישהו יורד.
אחריו יורד בקפיצה כלב שחור, גדול. הוא רץ בצעדים ארוכים מסביב
לכל התחנה והמזנון, מרחרח.
אחר כך, הוא מתיישב ליד הג'יפ. לא זז, ממתין שהאיש יצא בחזרה.

"יש אולי פלאפל?"

"פלאפל? יא רוחי... מאיפה נחתת נשמה? שבע וחצי בבוקר...
בטח עד עשר לא יגיע פה אף אחד...
תגיד, נשמה... אולי אני עושה לך חביתה בפיתה? אני מכינה לך את
זה צ'יק צ'ק ... יכולה להוסיף לך בתוכו פרוסות של אחל'ה
עגבניה..."

"לא... תודה, לא צריך..."

"כדאי לך חביבי... יש לך עוד שעה וחצי נסיעה עד עוד מקום של
אוכל
וגם שמה לא תמצא עכשיו פלאפל...".

" לא נורא,  אולי נמצא בבאר שבע... לא בוער.. יש זמן. כל הזמן
בעולם."

"איך שאתה מבין רוחי. איך שאתה מבין."


אחר כך, מהחלון האחורי,הקטן, במטבח, תוך כדי שהיא מסדרת את
הסירים מיום האתמול ומתחילה לקלף תפוחי אדמה, היא רואה את
הכביש הארוך,  ההרים, השמיים, ואת הג'יפ המתרחק אט אט צפונה.

מתרחק והופך להיות נקודה צהובה.

"איזה תמונה יפה" היא חושבת, ופתאום, בלי שום סיבה מיוחדת,
היא מתחילה לבכות חרישית.

לעצמה.

מוסך צמרת, יום שישי, 21  דצמבר, 2001.


הערה:

אלון שניר הוא דמות דמיונית לחלוטין.
אני עצמי בריא מכף רגלי ועד קדקודי. מבחוץ, מבפנים ומסביב.
ותודה לכל מי שישאל.