הייאוש, הכעס ותחושת הבדידות  גברו על הכל.
סתיו הציתה סיגריה והביטה על הסיגריה הנאכלת עם כל שאיפה.
יושבת בפינה האהובה עליה בגינת ביתה, שואפת לתוכה את הרעל,
ונושפת החוצה, מביטה בענן שהפריחה.
הסיגריה נגמרה, סתיו קמה ועלתה לביתה.
צועדת במסדרון לכיוון חדרה, הכל הציף אותה. החברה הזונחת,
ההורים שמתעלמים מקיומה והכאב בבדידות שרודף כל כך הרבה זמן.
הדיכוי שהוריה מטפחים כבר שנים ניראה שלא במודע אפילו. ההזנחה
המתמשכת, המירמור שניבנה עם השנים.
היא סגרה את הדלת חדרה, נועלת אחריה את הדלת. הדלת הזו אף פעם
לא נינעלת, אבל זה מקרה מיוחד. הפעם... נימאס.
יושבת בתוך שלולית של דמעות, פניה שטופות בדמעות של צער וכאב.
הבדידות רק מגברת עם כל דמעה שזולגת במורד לחיה. יושבת על
מיטתה, ממררת בבכי.
במשך שעות, הבכי לא נפסק, הכעס המתפרץ מסחרר אותה בעוצמתו.
הייאוש והרצון שלה להמשיך קמל כפרח באמצע המדבר. פרח שנילחם כל
קיומו במשך שנים, ניכנע.
ניגשת למגרת הבגדים התחתונים, פותחת את המגרה ומוציאה משם
מעיין נדן שחור מעור.
הצעדים דוממים, הבעה קפואה ועיניים דומעות, הוציאה מהנדן את
הסכין של אחיה. הסכין שהיא מצאה בפעם האחרונה שסידרה ארון
הבגדים שלה.
היא נקראת סכין הישרדות- כמה אירוני.
אוחזת בסכין ביד ימין... מיואשת.
היא בוחנת את הסכין, להב של כ- 15ס"מ וידית אחיזה שחורה. סכין
חדה ומושחזת להפליא. סכין מרשימה למדיי.
מבטה משתקף אליה מהלהב המבריק.
מניחה את הסכין על פרק ידה, מרגישה את הלב מפלחת את  עורה
ובשרה. במעט יותר לחץ מגיעה לוריד, ובתנועה אחת מהירה, חותכת
כלפיי מטה את היד.
הכאב מסמא, כמעט מעלף.
הדם שמשפריץ ונוזל על הרצפה נותן תחושת סיפוק כלשהי, הסחרחורת
מאלצת את סתיו לקחת צעד לאחור ולהתמוטט על מיטתה, שהדם הנוזל
מידה מותיר שובל אחריו.
מוטלת על מיטתה, קפואה ומשותקת מביטה בדם הניגר מידה על מיטתה,
גורם לשלולית שהולכת למתרחבת ככל שהדקות חולפות.
יבבה חלושה נפלטת מפיה, גופה החלוש והחיוור מוטל בחוסר אונים
על מיטתה.

יודעת שייקחו שעות- אם לא ימים עד שימצאו אותה,
מחייכת סתיו, עוצמת את עינייה ולוחשת "שלום"......





     שלום.