ציירתי ציור , ציור של עצמי בצבעים , ציור על חיים שלמים .
חזרתי אחורה בפאתי הזמן , חזרה אל מולדתי , חזרה אל רוסיה .
ציירתי שדיים גדולי כמו הר הגעש ששכן ליד עיר מולדתי  ,  הרבתי
לשחק שם עם האופניים שקיבלתי ליום הולדתי השמיני .
דברים מופלאים קרו בגיל זה , אני זוכרת היטב איך ידי נדדו
דרומה לאורך גופי וגילו את אותו מקום קטן אי שם בן רגליי אשר
כל נגיעה קטנה בו הביאה לתענוגות עילאיים . מאז אותו יום לא
הפסקתי לישלוח ידי דרומה .

אותה ילדה מרוסיה המשיכה לדבר ומידי פעם הכניסה משפטים ברוסית
שהאלו חיוך על פנייה , אני לא הבנתי דבר , היא המשיכה לספר לי
על ילדותה המרוחקת ברוסיה , ואני , אני רק המשכתי לצייר ,
לצייר ציור על אותם חיים שנישמעו באוזניי.

היא הייתה בלונדינית , היא הייתה יפה , ובלי שסמה לב ציירתי פס
על פנייה ונחצה הוא לשניים , דימיתי פרצופה לאותו קיפוד מגולח
, לעיבר המין הנשי אשר הרבתה לתארו ולהיתפאר בניפלאותיו.
היא שכבה בתנוחת גוף ארוטית וחושנית , אותה תנוחת גוף אשר
איפיינה את ציורי האלות מהמיתולוגיה היוונית .
ציירתי אותה יפה מתמיד , שוכבת ככה ערומה על רקע שמיים בשעת
השקיעה והשמים נתמלאו באלפי סוגי גוונים , והשמים נצבעו ירוק.

אהבתי אותה , אהבתי את אותה ילדה מרוסיה , איני חושבת שלא היה
קיים אדם אחד לאורך כל האנושות שלא אהב אותה  , שלא הכיר אותה
.
נכון שלפעמים המטירה היא כאב והוליכה שולל , אך עדיין לא קיים
איש בכל תולדות האנושות שלא אהב , אוהב את אותה
 ילדה ניצחית מרוסיה...