"להוציא דפים! בוחן פתע", צעקה פתאום המורה להיסטוריה. לא
ידענו מאיפה זה בא, ולמה, ובכלל מי נתן לה את הזכות לתת לנו
בחנים ועוד בהפתעה! חוצפנית!
"עם כל הכבוד", התפרץ לפתע אסף, "אני לא חושב שזה צודק, ואני
לא מגיש שום בוחן!".
הייתה דממה בכיתה. המורה הביטה ארוכות באסף, במבט מתחנן ופגיע,
ולאחר מכן יצאה בדממה מהכיתה.
הבטתי ביעל, והיא הביטה בי בחזרה. לא הבנו מה קרה.
"שיעור חופשי", הפר גלעד את הדממה, וכאילו העיר את כולנו מאיזה
חלום.
כולם התחילו לדבר, וחלק יצאו מהכיתה. אני נשארתי לשבת. ישבתי
כך זמן רב, לא דיברתי עם אף אחד. רק ישבתי ובהיתי בכתובת על
השולחן:
מאור+מיכל= אהבה לנצח נצחים ושימותו הקנאים!
הכתובת לא הייתה כל-כך גדולה, והיא הייתה אחת מבין כתובות רבות
ושונות שהיו על השולחן, ובכל זאת משכה את תשומת לבי. חשבתי לי
שהם בטח לא התכוונו לזה ממש, כלומר, הם לא באמת רוצים שכל מי
שמקנא ימות, נכון? או שאולי זו כן כוונתם?
זמן קצר לאחר מכן ניגשה אלי מור ועל פניה היה מבט נוראי. "את
חייבת לבוא מהר", פלטה, "זה עומר, הוא...הוא..." וכאן לא יכלה
יותר ופרצה בבכי. ניסיתי נואשות לשאול מה קרה, אבל היא לא יכלה
לעצור את הבכי, הוא כבר היה חזק ממנה. היא רק לקחה את ידי,
החזיקה חזק, ורצה לעבר האודיטוריום. רצתי בעקבותיה. לא הייתה
לי כל כך ברירה, היא הרי אחזה בידי. התפללתי שהכל בסדר ושזו
סתם עוד שערורייה שתיפתר בקרוב ללא נזקים. וכמובן שטעיתי, אני
תמיד טועה.
כשהגענו לאודיטוריום אסף הביט בי בעצב. הבנתי שמשהו נורא קורה.
נכנסנו ועיני כל התלמידים באודיטוריום היו נשואות כלפי מעלה.
הבטתי גם אני מעלה. ושם הוא היה. עומר. עומר שלי. עומר שלי
מהגן, ומכיתה א' וב' וכל שאר הכיתות עד עכשיו עמד על קצה הגשר
הקרוב לתקרה,חבל היה כרוך סביב צווארו בלולאה, ובידו שלט קטן
שאמר: ליטל, אני אוהב אותך, וכנראה שאת לא, אז אני קופץ,
להתראות אהובתי". הבטתי בעומר, אך מבטו היה מופנה אל דלת
האודיטוריום.הוא חיכה לליטל כדי שיוכל לקפוץ. למעשה, כשאני
חושבת על זה עכשיו לא הייתה לו שום סיבה לחכות לה, כי הרי היא
לא הייתה משנה את דעתו, אבל כנראה שהוא קיווה שהיא תתוודה על
אהבה בלתי ניתנת לריסון ותדרוש ממנו לרדת אליה. באולם הרעש היה
עצום, כולם צעקו לו, והוא לא הגיב. יעל הביטה בי ,וגם מור. לאט
לאט כל הנוכחים הביטו בי, הביטו בי מתוך ציפייה שאני אגרום לו
לרדת. לא ידעתי איך להסביר להם שאני ועומר זה כבר לא אותו הדבר
כמו פעם, ושאני לא יכולה להגיד לו מה לעשות, הוא לא יקשיב לי.

עומר לא זז. מבטו היה תקוע בדלת הכניסה. עברו עשר דקות,
ועשרים, וליטל לא נכנסה. לא ברור לי למה אף אחד לא ניגש לקרוא
לה כדי שתוריד אותו משם כבר! אבל אף אחד לא עשה את זה.
עוד שעה עברה, ובחדר גדל מספר האנשים, והרעש נהיה עצום. אבל
אני לא שמעתי כלום,
מלבד הצחוק השובב של עומר. אני לא ראיתי כלום, מלבד המבט
המיתמם שלו אחרי שעשה איזה מעשה קונדס, והמבט האוהב שלו כשעשה
משהו למישהו יקר לו, והמבט שהיה לו כשהיינו רק שנינו לבד, בלי
אף אחד, והיינו מדברים על הכל, ושוכחים מהכל, וצוחקים, תמיד
היינו צוחקים.
לבסוף ליטל נכנסה. מבטה היה אדיש. כולם השתתקו וכל המבטים נעו
בין עומר לבין ליטל. רק מבטי לא זז מעומר. בלבי דיברתי איתו
ואמרתי לו שיירד, שיחזור אלי, שהכל יהיה בסדר, גם בלי ליטל,
וששנינו נסתדר, ונמצא לו כבר מישהי פחות אדישה. ועומר אפילו לא
הביט בי. מבטו היה עצוב מתמיד. הוא הביט בליטל, שכנראה לא
החזירה לו רגש במבטה- לא עצב ולא שמחה. התחלתי לבכות. ופתאום
כולם הביטו בי, גם ליטל. היא ביקשה ממני שאעשה משהו, כי רק אני
יכולה. עניתי שאני לא יכולה לעשות דבר, זה תלוי רק בעומר.
ידעתי שאצל עומר החלטה זו החלטה, והוא לא ייסוג אלא אם כן ליטל
תגרום לכך. כולם הביטו בי נדהמים. הם לא הבינו איך אני יכולה
להיות כל כך אדישה כלפי עומר שלי. ואני, בתוכי, ידעתי שהדבר
הכי רגיש ומתחשב שאני יכולה לעשות בשבילו זה לשתוק. עומר לא
הביט בי גם עכשיו, אבל איפשהו בלבי הרגשתי את המבט שלו ושמעתי
שהוא אומר לי שאני לא אדאג, ושיהיה בסדר, ושהוא יסתדר. 'מה
איתי?', שאלתי אותו שם בתוך תוכי, והוא כבר לא ענה, גבו היה
מופנה אליי והוא החל ללכת ליעד לא ברור, יעד שרק הוא ראה.
עומר הביט שעה ארוכה בליטל, והיא הביטה בו ולא אמרה מילה. מבטה
היה קר מתמיד. עומר עצם את עיניו, נשם עמוק, וקפץ.
כולם השתתקו. כמה ילדים פרצו בבכי, כמה הסתלקו בריצה מהמקום,
והרוב היו המומים וכמו שקעו אל סרט עם סוף רע , מתקשים להאמין
שזה באמת הסוף. ורק אני ידעתי שזה נגמר, שעומר שלי הלך ולא
יחזור יותר. והשאלה בלבי נשארה לא פתורה. מה איתי? מה נשאר לי
בלעדיו? כלום.
עכשיו, כשאני חושבת על זה, הבנתי את התשובה לשאלה שעלתה בי
מוקדם יותר באותו היום- אולי הכוונה שלהם הייתה באמת שימותו כל
הקנאים, הנה, כבר מת אחד,ומי יודע מה עוד מחכה לנו...