"אם תיקח את כל הדברים שאתה חייב לעשות עכשיו ותעלים את כולם,
מה תעשה?"
"אני אלך לאימי."
"גם את זה אתה חייב לעשות?"
הוא התלבט. "נראה לי שכן..."
כנראה שלא רציתי לקחת את זה רחוק כלכך. "אני לא יכולה להגיד
הרבה מעבר לזה... החומה שטיפסת עליה כשהיית ילד עדיין עומדת
שם, ובזיכרון שלך. אתה זוכר אותה? לא מיוחסת, לא מובחנת, חלק
מהנוף... עד שהחלום ההוא בא, והתחלת לדמיין איך זה ירגיש ללכת
עליה. אתה זוכר אותה? תיקח את זה איתך. עכשיו לך."


הוא

יצאתי מתוך המערה. העולם שבחוץ לא חיכה לי, לא הרגיש בחסרוני.
אותן נהימות מפחידות של הציפור. אותו ערפל ביזארי, אותו הריח
שעומד באוויר, אותן פסגות לא ממשיות. אני הולך - לבד.  אני
עומד על מדף צוק, אבל שום דבר לא מרגיש גבוה. הצבעים חולים,
השמיים חולים, הקור חודר לעצמות. "תיקח את זה איתך", היא אמרה.

אני זוכר את החומה.
הייתי הולך עליה, מטווה מעגלים חוזרים ונשנים. הלוך ושוב,
לאורכה וגם לרוחבה. הייתי מטפס עליה. מוצא נקודות אחיזה בין
האבנים. יד לשם, רגל לשם, ואני למעלה.

אני זוכר את האישה היפהפיה  שבראש שלי. כלכך לא רגילה. שום דבר
בה לא רגיל.

האהבה שאני אוהב לאהוב היא מלאת אמת. מתרחשת בכל רגע.
האהבה שאני אוהב לאהוב היא אותה אחת
שלא אוהבת אותי.
האהבה שאני אוהב לאהוב היא הנופים והארץ והאגדה.

השוק, הצעדים, האורות, הקולות, הריחות, הצבעים. בלבול החושים
כשאני לא עוזר לעצמי. בלבול החושים כשנראה כאילו אני כל העולם.
אני והמיטה שלי, המיטה שלי ואני.
חוזר לארמון.

נכנסתי למיטה שלי.  מנסה לאהוב את המגע של המצעים כשאני עובר
דרכם, מנסה להרגיש את עצמי מתחמם, להרגיש את זה שאני במיטה
אחרי כל הזמן הזה. בביתי שלי, בחדרי שלי, שלי.

היא נכנסת לחדר. לא הולכת כמו אדם פשוט. לא מתנהגת כמו אדם
פשוט. היא לא פשוטה, האחת שלי. אני יכול להקריב עשרות מבטים,
לתת להם להיעלם אל תוך הערפל שעוטף אותה, ועדיין לא אצליח
להבין אותה.
"למה הלכת לשם שוב?"   היא שואלת. אני בקושי מצליח להסתכל על
הפנים שלה. היא כמו בחלום. אישה בלי פנים.
"אני צריך תשובה. אני מצטער, אבל את משגעת אותי. אין לך מה
לעשות עם זה."
היא לא עונה. זמן טוב ללכת לישון. כלכך הרבה כעס
עליה. האחת שאני רוצה לחבק
כל הזמן
עכשיו.
יפהפיה, רחוקה שלי. נוצת הזהב שקניתי בשוק עדיין בתיק. אני קם
ומגיש לה אותה, מונחת על ידי הפתוחה.  מה תעשה? האם אני אוהב
אותה?

אני אלך לישון. היא תהיה כאן בבוקר. הלוואי ואני לא אהיה.