היא כל כך אהבה לעשות להם את זה.
היא היתה נהנת ללחוץ עליהם בטרוף עד שהם לא יכלו יותר והכל
פשוט היה יוצא לאור. כל הליכלוך שהם ניסו להסתיר בלי הרבה
הצלחה.
לא עזרו כל האיומים, ההסברים וההטפות שבאו מצד ההורים שלה
ואפילו מהחברות שלה. על הנזק שהיא עושה, בעיקר לעצמה, ועל
הצלקות שישארו אצלה לכל החיים.
היא הרגישה שככה היא נוקמת בהם על כל הצרות שהם עשו לה על כל
הדברים שהיא הפסידה. איך שהם סכסכו בינה ולבין שאר העולם, איך
שהם הורידו לה בקלות ובטבעיות את הבטחון העצמי לרמה שנמוכה
ממנה לא היתה.
הם שהרסו לה כל יום חשוב בחיים. הם שמנעו ממנה את התענוג של
חבר. אלה שהפריעו לה לראות את הכייף שבלהיות בת טיפש עשרה
טיפוסית. הם שגרמו לה להיות האאוטסידרית מספר אחת בתיכון.
בגללם, היא תסתכל אחורה על הימים שבהם היא למדה בתיכון ופשוט
תקלל ותגיד תודה לאל שזה נגמר.
היא פשוט הרגישה שהיא חיבת לעשות את זה. לנקום. לנקום בהם
באכזריות ולראות איך פתאום הם לא זורחים כל כך והם כבר לא
מנסים למשוך כל כך הרבה תשומת לב. היא ידעה שזה ממש מגעיל
מצידה, היא ידע שזה רע, היא ידעה שהיא עושה טעות והיא ידע
שבעתיד היא ממש תתחרט על זה. אבל מה היא יכלה לעשות?
אחרי הכל אין דבר יותר גרוע בגיל הטיפש עשרה מחצקונים תקועים
באמצע החיים.