לדנה

זה באמת לא פשוט להמציא לאנשים נחמה. אולי קצת יותר קל מאשר
לעצמנו, אבל עדיין די מסובך. שמונה שנים דנה למדה פסיכולוגיה,
ובסופם כבר לא בדיוק זכרה למה החלה בכך. נדמה שרצתה להבין למה
אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. למה היא מתנהגת כפי שהיא
מתנהגת. לא ברור שהדבר עלה בידה.
ד"ר אבני, המנחה של דנה לסטאז' בשירותי הייעוץ, נהג לומר לה
שפסיכולוגים לא יכולים לתקן אנשים. הם לא יכולים לפתור להם
בעיות אמיתיות. במקרה הטוב הפסיכולוג מצליח לשכתב למטופל את
סיפור חייו, כך שהשברים קצת פחות חותכים ונקוות מעט תקווה
להפי-אנד.
תפקידו של הפסיכולוג, הסביר ד"ר אבני, להבנות למטופל פירוש
אלטרנטיבי לסיפור חייו, המעמיד אותם באור אופטימי יותר.

כשבועז מתפשט בפעם הראשונה מול מיכל, הוא גאה ונבוך באותה העת.
גאה שהוא מתפשט בחדר השינה של בחורה שהכיר רק לפני ימים
ספורים, בחורה שמביטה בעניין בהתערטלותו, מצחקקת מאחורי כפות
ידיים המסתירות את שפתיה וקצה אפה.
נבוך, כי הבגדים לא נושרים מעליו, לא צונחים באלגנטיות מסביב,
אלא מסתבכים בקצות ידיו, בקרסוליו, מאיימים להפיל את משקפיו,
ולבסוף מתיישבים על השטיח במבט מאשים.
בועז מיישר את משקפיו, ומשתמש בכוח הקמאי שיש לו כנגד המבוכה.
"כאן," הוא אומר, ונוגע במצח, בין הגבה לתחילת האף, "מילדה
שזרקה עלי אבן בכיתה ד'."
"כאן," הוא רוכן על קצה המיטה, מושיט למיכל את פרקי גב ידו,
"מטיול בסיני, שנשרטתי ממשהו במאהל בדואי שביקרנו בו. בכלל לא
שמתי לב שזה קרה, עד ש..." הוא מבין שזה לא הזמן להפליג
בסיפורים.
כדי לכפר, הוא מנמיך את קולו, מביט אל תוך עיניה של מיכל,
ומלחשש: "כאן, מדלת מכונית שנפתחה עלי כשנסעתי באופניים." הוא
זוחל על המיטה וחובק את מיכל. מתיישב לידה.
"כאן, כשנפלתי בשיעור התעמלות מהמתח, ושברתי את הרגל. אימא שלי
דיברה עם איזה רופא אידיוט שאמר שלא צריך לעשות כלום, ושזה
יתאחה מעצמו. אחרי איזה שנה שצלעתי, לקחו אותי לרופא אחר, שאמר
שצריך לשבור את העצם מחדש, כדי שתתאחה כמו שצריך. אז גם שמו לי
גבס, והיה עניין שלם, כי..."
מיכל מסתובבת אליו, ומנשקת אותו על פיו.

דנה ומיכל יושבות בבית הקפה "בארוד". מיכל שותקת, מעוקלת,
מסתכלת מהצד באנשים שיושבים על הבר. דנה מתבוננת במיכל ומנסה
לחשוב על שאלה שמתאים לשאול עכשיו.

במחשבה לאחור, אפשר לקוות שיש כאן יד מכוונת: מזה שלושה ימים
שמיכל רואה את בועז כפיר רץ על מסילת הרכבת. היא ובד הציור שלה
מצד אחד של הפסים, הלברדור הלבן מצדם האחר, ובועז בתווך,
בצעדים גמלוניים, כמו לי מייג'ורס ב"איש השווה מליונים". כמעט
בלי כוונה התגעשה על בד הציור דמות גמל, ומיד אחר כך הופיע
בועז כפיר מעבר לסיבוב, מתנשף כמו קטר. הלברדור הלבן נבח בשמחה
לקראתה, או אולי הסב את תשומת ליבה להתקרבותם, פן נוכחותם
תתגלה לה בבת אחת, והיא תיבהל. מיכל הסתכלה בגמל, הסמיקה,
וידעה שתאמר משהו לבועז כשזה יחלוף על פניה, מקווה שזה לא היה
דבר מה טיפשי.
"אתה יודע, זה לא בריא לברכיים." אמרה מיכל, תקוותיה נגוזות.
בועז עצר, מצטער לגלות שקצב התקדמותו הואט אך במעט עקב כך.
אגלי זיעה נטפו ממצחו, דרך גבותיו העבות, אל עיניו, וגרמו לו
למצמץ. נדמה היה שהוא מבחין במיכל לראשונה, ומתקשה להאמין
למראה עיניו.
כן הציור, והבד המתוח חצצו בינו לבינה. מיכל התרוממה מהאבן
עליה ישבה, חושפת בפני בועז כי על אף גובהו הרב, היא נמוכה
ממנו אך במעט. ידיה, חופשיות ממכחולים וצבע, זעו באי נחת,
ומצאו מקום מסתור מאחורי גבה. שתיקתו הממוצמצת פתחה חלון
הזדמנויות לקשירת שיחה אחרת.
"איך קוראים לו?" הצביעה על הלברדור שהשגיח עליהם מצדם השני של
הפסים.
"שלג."
"בגלל שהוא לבן?" שאלה מיכל, חושבת בליבה ששלוש הערות דביליות
ברצף מסכנות את שיאה האישי בתחום.
"לא, בגלל שלאימא שלו קוראים מיה." הסביר בועז כפיר, נבוך
מההתחכמות השחוקה, אך באותו הזמן מחכה בהתגרות לפתרון החידה.
"אז למה לא קראת לו התשה?"
"התשה זה שם של בת." בועז כפיר מצחקק בהכרת תודה, מבולבל
ומשולהב מהברדק הכרונולוגי.
מיכל מצחקקת גם.
בועז לוחש לעצמו שזו בחורה נחמדה מאד, ומייעץ לעצמו להציע לה
לשתות קפה. אבל העצה נדחית. אין באזור קפה לשתות אותו, כך
שההצעה בוודאי תראה תפלה. במקום זה הוא אומר: "אני לגמרי מיוזע
ומסריח." ומוחה את הזיעה מפניו.
"ככה זה כשרצים." אומרת מיכל בהבנה.
בועז מהנהן, מחפש תשובה שנונה.
ידה של מיכל מרימה את המכחול מהכן, והיא אומרת בקור רוח ובעוז:
"טוב, אז אני אראה אותך שוב מחר."

מנהלת משאבי האנוש, מבוגרת מבועז אך במעט, אם בכלל, נינוחה
במודע בכיסא שלה, אצבעותיה משחקות עם העט שעל השולחן, ועם
הרשימות אותן היא רושמת, מביטה בבועז במבט שפיתחה במהלך לימודי
התואר בפסיכולוגיה. בועז מנסה להיזכר איך קוראים לה, כדי
שיוכל, בדומה לה, לפתוח את תשובתו בשמה הפרטי. "בועז," היא
שואלת אותו, "מה היה המאורע שהכי השפיע עליך בחיים?"

בפעם הראשונה שבועז פגש את מיה, הוא אמר ליעל: "מי קוראת לכלבה
שלה על שם מלחמה?". יעל הצמיתה אותו במבטה, מתרה שלא יעלה על
דעתו כי לא הבינה את השנינה, על אף שאינה משועשעת כל עיקר. ככה
יעל הייתה אז, נאמנה מאד לתחושותיה הפנימיות, ומאד לא מחושבת
בהשפעה שלה על סביבתה.
מאז ועד שנפרדו חזר בועז על השנינה שוב ושוב, מדמה לעצמו
שהיכולת שלו לגרום ליעל להגיב בצורה ידועה מראש, גם אם נרגזת,
היא כוח קמאי שיש לו כנגדה. מיה ויעל לא ראו זאת כך. כפי הנראה
פשוט חשבו שהוא מעצבן. לשלושתם היה ברור שימיו של בועז עם יעל
הם ימים של חסד, תלויים על בלימה, בסכנה מתמדת מפני נאמנותה
הפנימית המוחלטת של יעל.
השינוי הגיע כשמיה המליטה. במקום הסבר, שבעצם קיומו יעל פקפקה,
היא נתנה לבועז את היפה שבגורים, וכשחתם את שחיקת שנינתו
בקוראו לגור "שלג" -  את היפה שבחיוכיה.
גור יפה, וחיוך יפה, ושבר גדול בלב.

דנה אומרת: "לא שבר, צלקת. זה מהסימנים שהחיים מציירים באנשים.
זה היופי שבאנשים אמיתיים. הצלקות שנחשפות ומתפענחות כשאתה
נפתח אל אנשים אמיתיים."
מיכל מסתכלת בה, מתקשה לרדת לסוף דעתה.
דנה מנסה להסביר עם מילים אחרות: "החיים, או אנשים, או סיפורי
החיים של אנשים, הם תמיד מסובכים ומבלבלים. מאד קשה להבין, מה
באמת, ומה סתם נדמה. מה היה לפני מה. מה הסיבה ומה התוצאה. אז
זה מזל שיש רמזים כאלו, שהתשובה כמעט בגוף השאלה. הרי אף פעם
אי אפשר לדעת שלגמרי מבינים נכון - לפחות יש רמזים."
מיכל ממש לא מבינה מה דנה רוצה ממנה. אז דנה שותקת ומחפשת עוד
שאלה לשאול.

הרגע שבועז הבין שהוא מאוהב, התרחש שלושה ימים אחרי שהוא ומיכל
הפכו חברים.
ספירת הימים פה חמקמקה. כשמיכל ראתה את הגמל שציירה, ונבוכה,
היא ידעה שהבחור המתעקל לעברה יהיה חבר שלה. המעבר בין נבואת
הלב ובין התממשותה נותר עמום, וכפי הנראה לא רלוונטי.
בועז ספר את הימים מהפעם הראשונה ששכבו. ככה יעל לימדה אותו
שצריך לספור.
אחרי הפעם הראשונה ששכבו, בועז אמר לה שהיה מדהים, מהר להתלבש,
הסביר שצריך להוציא את שלג, וחזר לביתו. בדרך חזרה ניסה לפתור
אם זה באמת היה מדהים. אם זה בכלל היה טוב. אם זה היה יותר או
פחות טוב, מהסקס עם יעל.
השבר, או הצלקת, בלבלו אותו. בו-זמנית היה נכון להאמין שהסקס
עם יעל היה איום ונורא, וכן שהיה מופלא יותר מכל חוויה שניתן
לקוות שיזכה לה אי פעם. ובכל זאת. אין ספק שמה שהתרחש כעת עם
מיכל הוא מאורע חשוב. ציון דרך. נקודת אל-חזור.
האם כתוצאה מכך הפך להיות אדם אחר? חזר אל עצמו? נגאל? האם
האנשים ברחוב מתבוננים בבחור הגבוה, והפעם ריצתו נראית להם
קלילה יותר? האם הם מתבוננים בו, ואומרים בחיבה: "הנה איפה
שהיה פעם שבר, נותרה רק צלקת, רק כתם בציור של החיים
האמיתיים."?
מיכל, בלי בגדים, אף כי באביב הערבים הירושלמיים עדיין קרים,
יורדת לסלון, ומציירת, לראשונה מאז התחילה ללמוד, בלי מודל או
נוף מולה. בבוקר אפשר לחשוב שזו וריאציה קוביסטית לציור של
שאגאל: שכונת "מלחה" היא משולשים ומרובעים חדים וברורים.
בשמיים זרועי נקודות מנצנצות, זוג גמלים ערפיליים רוחפים.

הפעם השלישית באמת הייתה מדהימה. "שכחתי שזה יכול להיות ככה."
מיכל אמרה, מנומנמת, לא בטוחה מה היא אומרת ומה היא רק חושבת,
מה באמת קרה ומה היא חולמת.
בועז התקלח במקלחת של מיכל, ואח"כ גרף את המים עם המגב שלה.
כשחזר אל חדר השינה מיכל כבר ישנה, והוא ירד למטה, לסלון.
במרכזו עדיין עמדה שכונת מלחה עם הגמלים בשמיה.
בועז הרתיח מים בקומקום של מיכל, ובחר מתוך הקופסאות שבארון תה
שומר, שמיכל התלהבה ממנו, והייתה קוראת לו בחיבה ובמבטא איטלקי
מעושה: "פינאצ'יו". בזמן שהמים בקומקום התחממו, בועז רחץ את
קנקן התה שקודם לכן פינה אל הכיור, ושם בתוכו את התיון. לאחר
מכן שטף את שני הספלים. אחד הניח על השיש ליד הקנקן, ואת השני
ניגב, והחזיר למדף. המים עדיין לא רתחו, ובועז ניגש לבחון
מקרוב את הציור. "זה מאד יפה." אמר בקול.
הוא מישש את חזהו החשוף, שטיפות מים עוד נתלו בשערותיו, כאילו
מחפש משהו ללא הצלחה.  
"פינאאאצ'יו" אמר לעצמו כשמזג את המים הרתוחים לקנקן, מנסה
לחקות את הגרסא של מיכל למבטא איטלקי, "פינאאאצ'יו".
הוא התיישב על הספה, מול הציור, והניח את הקנקן החצי ריק, ואת
הספל החצי מלא, על הרצפה למרגלותיו.
אז הוא הבין שהוא מאוהב.

"בועז," אומרת אחראית משאבי האנוש, "אדם בוגר מודע לתכונות
הטובות שלו, ולתכונות הרעות שלו. מה היא התכונה הרעה ביותר
שלך?"
קולה של יעל מכתיב לו תשובות: "קפדן. אמביציוזי.
פרפקציוניסט."
בועז מישיר מבט אל עיניה של אחראית משאבי האנוש, ואומר: "כוח
קמאי."
"מה אמרת?"
"כנות. התכוונתי לומר כנות."

הרגע שהכי קל להצביע עליו יגיע כמה רגעים אחרי שמיכל מתעוררת.
ראשה על ברכיו של בועז, הטלביזיה מולה משדרת את סמלה של רשות
השידור. כפי הנראה ג'יימס בונד הלך כבר לישון. במה בועז מסתכל,
אם כן?
כנראה שבה. הוא מבחין שהיא ערה, מלטף את שערה, מסיט אותו
מפניה, מתכופף לנשק את לחיה. מיכל מהמהמת בהנאה, האיש עם אקדח
הזהב מסתובב בחצר, בשולי הכרתה, אך היא מרגישה בטוחה ונינוחה,
מעורסלת בין עירות ושינה.
"אני אוהב אותך." בועז לוחש, עדיין רכון מעליה, מפזר את זרעי
הפורענות.
"זה דבר מאד יפה לומר." משקה אותם מיכל, ושוקעת חזרה אל
השינה.
מה כבר יכול בועז כפיר לעשות? לשיר את ההמנון עם התמונה והדגל
כבר שר, לחשוב מחשבות מאוהבות כבר חשב, והראש של מיכל קצת כבד
על ירכיו (הנה, זה עכשיו). טעם לא טוב בפיו של בועז כפיר. מה
גורם לאנשים לעשות את הדברים שהם עושים?

"אולי עשיתי טעות." אומרת מיכל.
דנה מבינה את השאלה. היא יודעת מה צריך להגיד עכשיו. "לא, לא
עשית טעות."
"באמת את חושבת ככה?"
דנה מתבוננת בעיניה של מיכל. האם צריך לענות על השאלה הזאת?
התשובה מתגשמת, מגושמת: "אין פה עניין של טעויות. קיבלת החלטה,
וזה עושה אותה נכונה."
מיכל נאנחת. גופה הארוך שעון על מרפקיה וכפות ידיה, סוכך על
מחצית ספל של קפה הפוך. "אני לא יודעת. כבר שלושה חודשים מאז
שנפרדנו, וכלום. שום דבר. מדבר."
"מה עם ההוא שהתקשר אלייך למשרד?"
"כלום. שום דבר. יצאנו פעם אחת, ולא היה לנו מה לדבר."
"ככה זה פגישה עיוורת."
"פגישה אילמת."
הן צוחקות. אחר-כך שותקות. בדנה מצטברת שוב הידיעה שצריך להגיד
משהו. "זה יהיה בסדר. זו מין תקופה כזו, אבל ברור לגמרי שזה
זמני, שאת ממש על גבול המדבר כבר."
"איך זה כל כך ברור?"
"כי מיכלי, את בחורה כל-כך מקסימה, ואמיצה, וכנה. את לא משקרת
מול העולם, ואת לא מסתירה את עצמך, ואת נשארת פתוחה עם כל הכאב
הזה. ברור לגמרי שזה רק עניין של זמן, של מעט מאד זמן, עד שזה
יסתדר. את רק צריכה לשמור על עצמך, עד אז. לעשות עוד צעד ועוד
צעד, עד שתגיעי. להמשיך לנשום. נשימות סרעפתיות עמוקות."
מיכל מחייכת. "באמת את חושבת ככה?"
"לגמרי, מיכלי." נישאת דנה על שיכרון המילים הנכונות. "וחוץ
מזה את נראית פשוט פיגוז. אז שקוף שכל בחור שעיניו בראשו ייפול
לרגליך."

יש משהו כובש בכוח הקמאי של בועז כפיר. משהו שפורם את כבלי
משאבי האנוש. כשהוא מסיים לתנות את שברון לבו וקם, דנה קמה אף
היא, ולוחצת את ידו. "אל תדאג." היא אומרת, "זה הכל יסתדר."
"למה את חושבת ככה?" הוא אומר במרירות, מגלגל את טעמה הקמאי
בלשונו.
איזו נחמה כבר אפשר להמציא לאנשים?
"כי נראה לי שבעצם זה יכול להיות משהו טוב." אומרת דנה. "כמו
מה שסיפרת על האורטופד. בעצמך אמרת שהמון זמן התייסרת עם האהבה
הנכזבת הזו, עם הפרידה. שידעת שאתה צריך להמשיך הלאה, אבל לא
הצלחת לשים אותה מאחוריך. ששוב ושוב המחשבות שלך היו חוזרות
אליה, לנסות להבין מה עשית לא נכון, מה היה קורה לו היית נוהג
אחרת. כאילו משהו בלב שלך השתבש, התחבר לא נכון, ונתקע. אולי
היית צריך שמשהו ינער אותך. שישבר לך קצת הלב, כדי שהפעם הוא
יתאחה כמו שצריך."
בועז כפיר חושב לאחור, ומקווה שהיא צודקת.