24.4.02

כולם תמיד חושבים שפרפרים הם יצורים חופשיים. ששמם השני הוא
החופש, הדרור. שהכנפיים שלהם יכולות לקחת אותם לכל מקום בו
יחפצו, שהשמים בשבילם לא מהווים שום גבול...
אבל זה לא ממש נכון.

כמוכם, אנחנו גרים בדיוק באותו עולם. אנחנו, עם הכנפיים
הצבעוניות שלנו, אנחנו, שאמורים להיות כל כך חופשיים ונטולי
דאגות, רואים כיצד מתנהל העולם האכזר הזה מלמעלה. אנחנו עפים
באותו הכלוב שסוגר גם עליכם, ורואים את הזוועות שאתם עצמכם
יוצרים, כאילו בשביל הכיף. ולמרות שאנו כה יפים ומלאי אור,
איננו יכולים להתעלם מאותו חוסר יופי מפחיד שאופף את התנהגותכם
וחייכם. אנו חשים על כנפינו את הרוח העזה השורקת, הכועסת,
המבקשת ממכם להפסיק.
הפכתם את עולמנו המשותף למקום קר וסגור, מרוחק... לא חופשי.
אנחנו, כבר לא מרגישים כל כך יפים, כבר לא מתהדרים בכנפינו
הצבעוניות כדי שתסתכלו עלינו... מחושינו נפלו מטה, ואיננו נחים
על פרחים יותר. אותם הפרחים שנבלו, או נקטפו להיות מונחים על
כאלה שנבלו.
בלילות קרים, כשהטבע כועס, אנו מורידים את כנפינו, משפילים
מבט, וצבענו נעלם. הטבע כל כך כועס לפעמים, עד שאנו מאבדים
חיים. רבות הכנפיים שנותרו בודדות, ללא רוח חיים שתיקח אותם
לשמים. זעקות השמים קורעות את מחושינו, וצעקתנו איננה כלום
לעומת צעקתו של הטבע ההרוס, שאיננו יכול לעשות דבר כנגד ערימות
השנאה שהערמתם עליו.
עכשיו, אחרי שראינו את כל מה שהרסתם, את כל החורבן, אחרי
שהאוויר שבו חיינו, החלל החופשי שהטבע העניק לכולנו, התמלא בכל
החמלה והרחמים שנעלמו מלבבותיכם - איננו מרגישים יותר סמל
החופש... תמצאו לכם סמל אחר.
עכשיו אנחנו רק מביטים על עולמכם מלמעלה בסלידה, בצער, וכנפינו
הקטנות פצועות ומוטלות. אנחנו, שכל כך אהבתם אותנו, את הצבע
שלנו, נצבענו בכל השנאה שלכם, בצבע האפור בו צבעתם את עולמכם.


כל שנותר בליבנו זוהי תחושת הרחמים, שהניבה גם את הפחד, למקרה
בו כנפינו לא יוכלו עוד לחקור את השמים. אנו כולנו זוכרים את
הימים בהם ילדיכם הקטנים, הפרחים היפים האלה שלכם, רצו אחרינו
בשמחת חיים, מוקסמים ומתעוורים מהצבעים שלנו, מנסים לגעת
בכנפינו, אותן הכנפיים שהם כל כך רצו לעצמם... אבל אנו, מעולם
לא ממש חשנו חופשיים... לא לגמרי. לא יכולנו לעוף לכל מקום
מכיוון שכנפינו התעייפו מלחפש מקום שקט, יפה מספיק, לא הרוס או
שקוע בשנאת אדם. שנאת דם.
כולנו כבר ברחנו, מעטים רק נשארו. כולנו פשוט חדלנו מלעוף,
ויתרנו, התעייפנו. חלקנו, עפנו למעלה, לאל שלכם, עינינו
דומעות, מתחננים שישיב לנו את הכנפיים שאתם לקחתם. שישתול
בחזרה את אותם הפרחים הרבים שקטפתם, וכעת מכסים לוחות אבן, בהם
טמנתם את בניכם ואהוביכם. במקומם עומדים כלים שחורים, נצורים,
כלי מלחמה, מאלה שלקחו את החופש מכולנו.
בכל פעם כשהרוח נושבת חזק, בכל פעם כשילד קטן בוכה בתחנונים,
בכאב, אנו מניחים את הכנפיים העייפות שלנו על האדמה המגואלת
בדם, תולשים את מחושינו, וזוחלים בדימום לב אל מתחת לעץ שעוד
לא נשבר. אתם הסיבה לכך שעולמכם נמוג, מתכלה, מאבד את אהבתו,
וחלומותיו... אך מדוע לקחתם גם אותנו? מתנות הטבע... המתנות
שאלוהים שלח כדי להזכירכם, שהחופש ישנו, שהאהבה עוד קיימת.
כל שאני רוצה, זה להצליח לעוף שוב.
לעוף, למקום אחר.