ושוב אני מביטה במראה במבט מיוסר, מנסה להבין מה לא בסדר איתי,
ולמה אני לא מצליחה להפסיק.
אני מתחילה לחושב שהסיוט הזה לעולם לא ייגמר. אני יודעת שזו
מחלה, אני יודעת שזה פוגע בי, אני יודעת שזה עוד יפגע. אני
חוזרת ואומרת לעצמי שאני חייבת לעצור את התדרדרות, שאני חייבת
להפסיק, חד וחלק, בלי תירוצים.
אמא שלי אומרת שלא איכפת לה, ואני היחידה שנפגעת מזה, אבל אני
יודעת שהיא משקרת, אני יודעת שכואב לה לראות שאני סובלת, שכואב
לי. אני יודעת שהיא שונאת לראות אותי מפסיקה, ואחרי יומיים
חוזרת לאותה הנקודה ממנה יצאתי.
הכי קל להאשים את החברה. כמעט כל החברות שלי עושות את אותו
הדבר. אבל הן מזייפות הרבה יותר טוב ממני, ואיתן לא תמיד
יודעים. רק לפעמים, כשהן לא שמות לב, מתחילים הדיבורים מאחורי
הגב.
אבל אני, אני הגרועה מכולן. עליי כולם יודעים. אני אייקון.
לפמעים אני תוהה מה ישאר ממני אם וכאשר אפסיק. רק קליפה חלולה
בלי סימן היכר. והשכנוע העצמי עובד, ואני ממשיכה במעגל הקסמים
הנוראי הזה, שאין ממנו דרך יציאה.

מביטה במראה במבט מיוסר, מנסה להבין מה לא בסדר איתי, ולמה אני
לא מפסיקה להפסיק לכסוס ציפורניים.