שם, במוצב, בתצפית, עמדנו שלושה. אני, נמרוד וליאור התימני.
נמרוד לקח את המשקפת ותצפת על איזה בית של ערבייה שמכינה ארוחת
בוקר. ליאור התימני כל הזמן דיבר על הארוחה שמחכה לו כשהוא
יחזור הביתה, לרגילה. מאיר המפקד כל רגע בא לבדוק שאנחנו לא
בורחים או משהו כזה. אני נמנמתי לי ככה לאיזה עשר דקות ומאיר
איים בצחוק שהוא ישלח אותי לבית משפט.  אחרי איזה חצי שעה
עלינו על האוטובוסים. ישבתי ליד נמרוד. גיליתי שהוא גר בבית
שכור בחיפה בשלוש מאות עשרים וחמישה דולר לחודש. הגענו לחיפה
והוא ירד. בדרך דרומה קיבלתי שיחה מרוני שעד נתניה בכתה לי
שהיא מתגעגעת. ירדתי בבקו"ם. השתחררתי. עכשיו אני אזרח מן
השורה. נסעתי הביתה לגבעתיים. אמא חכתה לי למטה. היא חבקה
ונשקה אותי. בדרך למעלה היא אמרה לי כמה היא התגעגעה אלי. כמה
היא שמחה שחזרתי שלם. לא בחלקים, לא עם תוספות ולא בארון. לא
כמו אור. אלונה, האלמנה, היתה בבית. היא לא הפסיקה לבכות. היא
חבקה אותי, כאילו תלויה בי. כאילו חושבת על אור. אור נפגע לפני
שלוש שנים מטיל מרגמה במוצב כרכום. הוא נהרג במקום. הוא היה בן
עשרים ושבע. בערב נסעתי לרוני. היא כל-כך שמחה. אני לא ממש. לא
כמוה. לא כמו אמא, אבא או אלונה. את האמת, קצת אכזב אותי הקטע
של השחרור. מחר אני הולך לקנות עם רוני תרמילי מטיילים. אנחנו
נוסעים להודו עוד שבועיים. כרטיס פתוח לחצי שנה. רוני נוסעת
בשביל גואה, בשביל הגורואים, בשביל הסוטול ובשביל ורנאסי.
ואני? בשביל מה באמת?