הוא פתח את החלון. הרוח הניעה את העלים בחוץ. קול הרשרוש הרגיע
אותו.
"תסגור את החלון! כל כך קר בחוץ, אתה רוצה שאני אקפא למוות?"
צעקה אמו מהחדר ליד. היא לא הייתה אישה נעימה במיוחד. תמיד
חילקה הוראות. תמיד גרמה לו להרגיש כאילו הוא לא מסוגל לעשות
שום דבר. הוא יהיה בן 34 עוד כמה ימים והוא עדיין גר איתה בבית
הגדול הזה, רק שניהם. בדיוק כמו פעם, כשהוא היה ילד קטן.
הם עברו לבית הזה לפני יותר מ-30 שנה. הוא תמיד שאל את עצמו
איך בדיוק אמו שלו הרשתה לעצמה בית כל כך גדול, מאיפה הכסף,
אבל הוא לא נתן לזה להטריד את מנוחתו. אחרי הכל הבית הגדול
תמיד משך אליו חברים. נכון, מעולם לא היה לו חבר אמיתי, אך
לפחות הוא תמיד היה מוקף בהמוני אנשים שהעושר המזויף הזה
סינוור אותם.
הבית באמת גדול ומעוצב ברוב פאר והדר. ללא ספק יותר ממה שיכולה
להרשות לעצמה עובדת פשוטה, אבל אישה כמו אמא שלו תהיה מוכנה
לעשות הכל בשביל לזכות במעמד, אחרי הכל מעמד תמיד היה הדבר
החשוב לה ביותר. המעמד והגוואה. כן, שני הדברים שהיו אפילו
יותר חשובים לה מבנה היחיד.

הרוח גברה מרגע לרגע, דפים התעופפו בחדר, הווילון כמעט ונתלש
מהקיר אך לו זה לא הפריע. גם הצעקות של אמו לא הפריעו לו. פעם
אחת היא לא תקבל את מבוקשה. הוא חייך, שנים הוא חי בצל שלה
וסוף כל סוף יש לו את האומץ לעמוד על שלו. צחוק הגורל. דווקא
עכשיו כשהיא כבר מתה.
xxx
הזכרון שלה חי אצלו בראש, בלב, בנשמה. היא הייתה חלק ממנו.
הסיוט שלו. הפחד שלו. הוא לא הצליח להפטר ממנה גם כשהיא מתה.
מתה? לא, היא לא מתה, הוא רצח אותה.
xxx
הוא חייך שוב, הזכרון היה כל כך חי, כל כך מוחשי. הוא זכר את
הפנים שלה כשהוא אמר לה בפעם האחרונה לילה טוב. זו הייתה הפעם
הראשונה שהוא אי פעם חיבק איתה. היא הייתה כל כך מופתעת.
"מה אתה עושה?" היא אמרה. כן, זה מה שהיא אמרה. בדיוק מה שהיא
אמרה. הוא חייך. מוזר איך שהחיבוק הזה הסתיים בכרית שלוחצת לה
על הפנים. הוא זכר את הקולות העמומים שהוא שמע.
"די! תפסיק! אני מבקשת ממך... מה אתה עושה?" היה נדמה לו שהוא
שומע. אבל הוא רק לחץ את הכרית חזק יותר.
xxx
למחרת בבוקר הוא התקשר לבית החולים, מבוהל והסביר להם בין יבבה
ליבבה שהוא נכנס לחדרה של אמו וגילה שאין עוד נשימה באפה. "מיד
נשלח אלייך משהו" אמרה הפקידה. כעבור שעה וחצי הוא כבר ישב
מוקף בקרובי משפחה ו"חברים".
"אל תדאג, הכל יהיה בסדר, לפחות היא הורישה לך את הבית לא?"
אמרו כולם. כן, הבית היה עכשיו שלו. הבית הזה שהיא חיה למענו.
שלו!
xxx
עוד חיוך. כן, סוף כל סוף עוד חיוך. מסתבר שזה כל מה שהוא היה
צריך. לפרוץ לעצמו את הדרך ועכשיו הוא חופשי. חיוך.