היא עמדה שם. בגשם. כאילו חושבת. מול שרשרת עצים. כאילו מדברת
איתם. כאילו חושבת שאולי אם תעמוד שם ידברו איתה. על אחד העצים
היה כתוב שם של מישהו בקצת בלוי כזה.  אני הייתי מסתכל עליה
מהחלון של הסלון. כבר שלוש שנים שהיא באה כל יום, בגשם ובשמש
ומסתכלת. מתבוננת. היא היתה בת תשע-עשרה. ההורים שלה נפרדו
כשהיתה קטנה. היא היתה גרה לבד. אמא שלה היתה גרה בדירה ממול
ואבא שלה בבאר שבע עם אשתו החדשה והבת שלהם. היא למדה בביה"ס
"הראשונים" ובתיכון עירוני ב'. אף אחד פה לא ידע מי היא ומה
היא, מאיפה היא באה או איך קוראים לה. היא היתה מסוג האנשים
השקופים האלה שאם הם הולכים ברחוב, בקניון או במסדרונות של
ביה"ס אף אחד לא היה רואה אותם. היא לא הלכה לצבא, פציפיסטית.
למחרת, במרכז העיר, פגשתי אותה.  היא לא זיהתה אותי ואני לא
דיברתי איתה. היא נכנסה למכונית שלה ואני למכונית שלי. היא
נסעה לכיוון הבית, ואני אחריה. היא עצרה ברמזור, ואני לידה.
ואז יצא לי להסתכל עליה. כל-כך יפה. אף פעם לא יצא לי לראות
אותה ככה. אף פעם לא שמתי לב שיש לה סובארו לבנה. אף פעם לא
ידעתי שיש לה כלב קטן. שקטה. הגענו. היא עלתה לביתה ואני לשלי.
בלילה ירד שלג, ובבוקר ירדתי עם שירה לשחק בו. שירה פוצצה אותי
בכדורים ואני אותה. צחקנו. אהבתי אותה כל-כך. ישבנו על הספסל
בפארק. שירה אמרה לי שהיא שמה לב שאני מסתכל בחלון יותר מדי
לאחרונה. עליה. ושאם זה ימשך ככה אז היא עוזבת. עלינו הביתה.
הסתכלתי מהחלון וראיתי אותה. שירה ארזה תיק ויצאה מהדלת. כאב
לי. שירה התקשרה מהבית של ההורים שלה ואמרה שהיא לא רוצה לראות
אותי יותר. היא בכתה. ואני יצאתי לטייל בחוץ כדי להרגע. עברתי
ליד העצים. ראיתי אותה. אזרתי אומץ ושאלתי אותה מה היא עושה פה
כבר שלוש שנים. היא לא ענתה. התחבקנו ככה שעה ארוכה. אני -
שלה. והיא...