שלוש יריות. הוא מת מפצעיו עוד לפני שהאמבולנסים הגיעו. ביום
חמישי הוא נסע בחיפושית הכחולה שלו אל העבודה. הוא עובד במשרד
פרסום, בתור קופירייטר. הוא הגה את הסלוגן החדש של ביסלי. כולם
הכירו אותו. הוא הרוויח כפול מכל אחד אחר במשרד שם. הקריאייטיב
דיירקטור שאל אותו כמה פעמים למה עם משכורת כזו הוא ממשיך
לנסוע באותה חיפושית, מודל שבעים וארבע. והוא בתור תשובה ענה
שיש לה ערך סנטימנטאלי. אף אחד לא הבין בדיוק למה התכוון, כי
איזה ערך כבר יכול להיות לאיזה חיפושית מקרטעת. בשעה חמש הוא
יצא מהמשרד, ונסע לבקר את ההורים שלו בחדרה. הוא הגיע אליהם,
יצא מהמכונית ונכנס לקומפלקס החדש של המגדלים. עלה לקומה שש
עשרה, דלת מספר מאה ושבע. אמא שלו היתה חולה בסרטן הדם במצב
קשה, והרופאים שלה ניסו להאבק בסידן שלה שכל הזמן ניסה לברוח.
האבא שלו היה סוכן סמוי בשב"כ, צעיר בעשר שנים מהאמא.  אף אחד
לא ידע את זה. הוא חשב שאבא שלו עובד בתור נהג מונית. הם בישרו
לו שאחותו והחבר שלה עומדים להתחתן. הוא לא ממש התייחס לזה,
אחותו נסעה לפני שבע שנים לסיאטל, ומאז לא שמע ממנה. הוא טרק
בכעס את דלת הבית. נכנס למעלית. במעלית היו השכנים הדוסים
מלמעלה שחוץ מלעשות שבע-מאות אלף ילדים הם לא עשו כלום עם
עצמם. הוא יצא מהמעלית ומהקומפלקס ונכנס למכונית. הוא נסע
הביתה. בדרך, בשדרות הנשיאים, הרמזור התחלף לאדום. יצא לו
פתאום להתסכל בחלון. ושם היא עמדה. בת עשרים ושש, מראה מדהים.
הוא הציע לה להיכנס אליו לאוטו. היא הציעה לו לנסוע אליה
הביתה. היא גרה בגבעת אולגה. קומה שניה. היא הציעה לו לשתות.
הוא לא הסכים. למיטה, הוא אמר. היא הסכימה. כשיצא מהדלת היא
ביקשה את השטר של המאה. הוא לא הסכים לתת לה. הוא העיף לה
סטירה והלך. נכנס לחיפושית. נסע הביתה. מרכז חדרה, הרחוב
הראשי. עולה במדרגות. פותח את הדלת. ושם, אשתו בוגדת בו עם
החבר הכי טוב שלו. הוא אורז את המזוודה ויוצא מהבית. למטה,
מתחת למדרגות, עמד הרוצח השכיר. הוא לא חשב שזה יהיה הסוף.
שלוש יריות. הוא מת מפצעיו עוד לפני שהאמבולנסים הגיעו.