סתם ככה, תחנה מרכזית. מחכה לקו חמש, מסתכל על העולם. אשה אחת,
זקנה-זקנה, בטח כבר מעבר למאה. הלוואי עלי להגיע לגיל כזה.
בעלה כבר נפטר מזמן, הילדים בארצות הברית. רק היא, לבד פה. אין
לה אחים. להורים שלה היו בעיות פוריות. רק היא. לידה איזו
בחורה בוכה, שלפי דעתי היא בוכה בלי סיבה, כי החיים הטובים שלה
מאכזבים אותה. לא רציני. החבר שלה לא עזב אותה, יש לה שני אחים
שככה די אוהבים אותה, אבא שלה מנכ"ל חברת פלאפונים, לאמא שלה
יש מכון להסברה על האוסטיופורוזיס. השברולט ספורט שלה נתקעה,
אז היא מחכה לקו עשרים ושבע, שיקח אותה ישר לפנטהאוז שלה ברמת
אביב ג'. לידה עומד איזה פועל זר מפולין או רומניה או משהו
כזה. אשתו והילד נשארו שם. הוא שולח להם שמונים שקל פעם בחודש.
המוסכניק ממול שלח אותו לבית התפוצות, אולי יש שם עבודה, והוא
מחכה שאולי מישהו יגיד לו איזה קו הוא צריך. אני יורד לקומה
מספר אחת, האוטובוס מגיע תוך חמש דקות. יש שם ריח חזק של שתן.
עולה על האוטובוס. הנהג הוא אותו נהג מאתמול, האוטובוס של שש
ורבע. אשתו עזבה אותו לטובת השכן מלמעלה, הבת שלו אמרה לו
אתמול שהיא לסבית והבן שלו צריך שיעורים פרטיים, ומה לעשות, אי
אפשר להתקיים ממשכורת זעומה של שלוש שעות עבודה בשבוע
בקואופרטיב "דן". ישבתי ליד הדלת האחורית. לידי ישב איזה פועל
ערבי שאין לו בכלל אשרת כניסה לישראל. הוא ניתק קשר עם המשפחה
שלו לאחר שגילה שאח שלו תיכנן איזה פיגוע ירי בשטחים. מגיעים
לדיזנגוף סנטר. מקום נוצץ. אני מתלבט אם לרדת, ובסוף מחליט
להישאר. רוח סתווית של סוף אוקטובר. אנחנו ממשיכים לנסוע,
ופתאום חושך מתחת לכיכר דיזנגוף - והאור חוזר. אני סופר. אחד.
שתיים. שלוש. ושוב חושך. מחבל מתאבד פוצץ את עצמו איזה חמישה
מושבים מאחורי. נפטרתי על האלונקה, באמבולנס. קברו אותי פה,
בקרית שאול. באים לבקר אותי ואת השכנים פה פעם ביומיים. אבל
אני נשארתי שם. דיזנגוף תשעים ותשע, גשם של אמצע ינואר. אם רק
המחבל היה מפחד להתפוצץ. לא רציתי למות. השארתי אמא, אבא, אחות
וחברה. היה לי הכל בחיים. מכונית משפחתית, מגרש במושב בשרון,
דירה נחמדה קרוב לנמל תל-אביב. מה לעזאזל חיפשתי שם, אותו
יום, בתחנה המרכזית? |