בהתחלה כאב לי. לא יכולתי לנשום. כאילו מישהו פילח לי את הנשמה
עם חץ. כאילו מישהו שיפד אותי.
ולא הפסקתי לבכות. בכיתי לכולם. לחברים להורים, לחתולה
ולדובי.
אלו היו שלושת הימים הכי קשים שעברתי.
אחרי שגיליתי שהיא מכוערת משום מה כבר לא חסרתי אותך. וכל
העניין העלה בת צחוק על שפתיי. הבנתי הכל וטסתי הלאה. אתה עוד
תקוע שם מאחור.  אני עוצמת את העיניים ובקושי מצליחה לראות
אותך.
אתה כבר לא פה. ולא תגיע לכאן אף פעם. אולי תתפכח בשלב מאוחר
יותר, כשכבר יהיה מאוחר מדיי, תבין את הדפוס המכוער שלך.
תמיד ידעתי שאתה אידיוט. יכולה לבוא אליך בחורה ולהימרח עליך
לגמרי ואתה לא תשים לב. ואם אתה מרגיש משהו, לוקח לך יותר מדיי
זמן לעבד את הרגש במוח שלך ולהבין מה הרגשת.
אני יודעת שאני גדולה עליך. שאתה צריך את הבחורה הזו שתלך ראש
בקיר כמוך, שתכרכר אחריך כל הזמן. שתעריץ את האדמה שאתה דורך
עליה. אני כבר מזמן פתחתי עיניים. גיליתי מה מסתתר מאחורי
המסכה הזו. ריק. אתה פשוט מלא ריק. כלום, אוויר. אין רגש, חי
מדחף לדחף, אם נעים לך אז סבבה. נגרר, משתרך אחרי כולם. צריך
באופן מתמיד את הזריקת עידוד לאגו שלך. אני מסתכלת הלאה, לעתיד
שלך, לחיים שלך, ורואה שורה של בנות, כולן מכוערות וחסרות
ביטחון שיתנו הכל בשביל להרגיש עם עצמן את מה שאתה גורם להן
להרגיש כשהן איתך. הן מרגישות נאהבות ונחשקות. לא מבינות שהן
פה בטעות, סתם כדי למלא מכסה, למלא דחף...
אין להן באמת תפקיד בחייך והן לא ישארו שם אח"כ.
אולי אני כן. בכ"ז הייתי הקורבן הראשון שלך.
אל תדאג, שב עם מצפון שקט, שלומי טוב. לא אני לא שונאת, וגם לא
כועסת (כי זה סתם בזבוז זמן), רק טוס לי מהחיים. שאני לא אצטרך
לחוש שוב את הריקנות הנוראית של להיות בקרבתך. הריקנות שאתה
מפיץ כמו סם רע. שמתפשטת לאט לאט בתוך הגוף. ואז אתה  מסתלק.