...אתה, אתה שנידבת לי את כל העצות שאמצתי אי פעם, אתה שהיית
לי מורה דרך, ידיד ורע, אב רוחני, היית לי בעצם הכל.
נסמכתי וסמכתי עליך, נתתי בך את כל אמוני והוני.
דווקא אתה הכזבת אותי."
עמי בכה, לפות ביאוש, כשלעולם לא חש נבגד כל כך, מנוכר בעוצמה
שהכבידה על ליבו עד כדי איושה.
אבל העץ לא ענה כאילו לא היה אכפת לו.
זאת אומרת מנקודת מבטו של עמי.
למעשה העץ לא ענה כי עצים לא מדברים ועמי היה סתם פסיכופאט חסר
תקנה שדיבר לחי ולצומח.
כל צהריים אחרי הלימודים, הלך עמי לעץ שלו, חברו היחיד ושפך
בפניו את מר ליבו.
עם כל הפאתטיות שבעניין, לולא העץ, היה נטרף עמי על דעתו
לחלוטין ונזקק לתרופות.
אם לא היה מדובר בסיפור אוטנטי טראגי, מותר היה לגחך מפעם
לפעם- אך לא כך.
"עץ שלי יקר", דמע וליטף את גזעו.
"עץ שלי, אני אוהב אותך, אתה חברי היחידי והטוב ביותר, לעד
תהיה שכזה, אינני רוצה לאיים על מעמדך כהוא זה, אלא להיתמך בך
ואולי לשאת עצה טובה.
חבר יקר, הסבר לי מדוע, הסבר לי למה אף אחד לא אוהב אותי".
עמי התמוטט ודימם את גופו השרוט על  קליפתו המחוספסת של העץ
שחיבק".
"דביל, אני עץ, שבע שנים אתה מזיין לי את השכל, לך לפסיכולוג,
עזוב אותי".
"אמרת משהו" נבעט עמי.
אולי לראשונה הבין שעד כה העץ לא דיבר.
"לא" אמר העץ.
עמי התאכזב וכמעט התדרדר למצב של קריסת מערכות כוללת, במיוחד
אחרי שגם נמלה שעברה בקרבת מקום, התריסה בו "שעצים לא
מדברים".
שלא מתוך רוע, אלא כהמשך ליאוש שמוטט  אותו, הביא לה מאחורה.
הסתבר שהנמלה לא היתה אלא שרמוטה רצינית, כי כל פעם שרצתה זיון
דאגה לחלוף על יד עמי עת שוחח עם העץ שלו והתריסה בו כי :"עצים
לא מדברים, עצים לא מדברים...".
עמי נוצל מינית, אך נוצל באופן מניפולטיבי ומלוכלך מבלי שחשד.
עם הזמן פיתח עמי כלפי הנמלה תלות.
נפשית בעיקר.
לעולם ייזכר היום שבו חשף עמי בפני הנמלה את אשר עבר עליו.
אפילו תולעי המשי בדרכם להתגלם, עצרו את הרגלם האינסטינקטיבי
ובדמעות האזינו לסיפורו הנוגע:
"זה קרה בשנת אלף תשע מאות שבעים ותשע, השלוש עשרה לאפריל יום
חמישי, בשתים עשרה וחמישים בצהרים.
גשם הכה בחוזקה והיה..."
הנמלה אבדה את סבלנותה: "יאללה אין לי כח, מה זיינת ?"
"כבשה" , התייפח עמי.
"איחחחחחחחחחחחחחחס" יא מגעיל, יא פסיכופאט, יא סוטה.
כיבשה ?"
הנמלה שלעולם לא שמעה על משכב בהמה ולמעשה כל נושא הסטיות היה
זר לה, לקחה את רגליה וברחה.
עמי שאך החל להיפתח ולשתף את סביבתו במועקותיו, נכווה וצלקת
נוספת נצרבה בבשרו השותת.
"למה, למה, אלוהים למה ?", זעק כשידיו מוטות מעלה, למה אני
שמצאתי אור פנס להתחמם עליו בגיהנום המציאות, גם הוא ניטל
ממני".
מי שלא שמע את בכיו המחריד, לא חווה סצנה טראגית לעולם.
אפילו הנמלה שהיתה נחושה בדעתה שלעולם לא לשוב, חזרה על
עקבותיה חיבקה את עמי ולחשה לו:
"לפני שאני הולכת לעולמים- אני מבקשת עוד פעם, אחרונה".
עמי עשה כבקשתה, משום שלא יכל עוד לאכזבות התמוטט מצער ומת.