[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תומר קרוצ'י
/
נקמת מוקטסומה

כוס אמק! איזו הרגשה נוראית זו להקיא. יש תמיד נטיה לדבר בצחוק
על הקאות והנגאובר, אבל כמה שהייתי מוכן להתחלף עכשיו עם כל בן
תמותה אחר ביקום. אהההה. איזה סיוט. אהההה. אוף. אהההההה...
גם היצור הנאלח והמטונף ביותר כרגע בעולם לא רכן באותה שניה על
אסלה באכסניה מעופשת כשהוא קודח מחום, בוהה במים העכורים
שבמרכזה בחוסר אונים, ומקלל את כל מי שאפשר, ובעיקר את גורלו
המר. הוא אולי רבץ באיזו ביצה מהבילה, או נבר באיזושהי נבלה
מצחינה, אך עדיין זה היה לפחות מדרגה אחת יותר מאיפה שאני
הייתי כרגע. וגם אם היה עוד אדם אחד על כל פני האדמה שעשה
באותה שניה בדיוק, אבל בדיוק את מה שאני עשיתי, קרוב לודאי
בסין או בהודו, קשה להאמין שהראש שלו היה בתוך אסלה (כי כמעט
ואין שם אסלות), ושבנוסף הוא היה מסוגל להתעמק במחשבה
הקולוסאלית המדכאת שאני טרחתי לשקוע בה. מוקטסומה קואהטמוק הבן
זונה תפס אותי בצ'יאפס.

שבעה שבועות עברו מאז נחיתתי במכסיקו. 480 שנה עברו מאז נחתו
במכסיקו הרנן קורטז ואנשיו, ומאותו הרגע לא הפסיקו הוא וחייליו
לשרוף, לבזוז, לאנוס ולהשמיד כל מה שנקרא בדרכם. האצטקים לא
היו עם של פראיירים, אבל מה לעשות שלא היו להם רובים. בירתם
טנוצ'טיטלן נכבשה כמו כלום. מוקטסומה קואהטמוק, קיסרם הנערץ,
נתפס. הספרדים רצו ממנו רק דבר אחד. את מיקומן של ערי הזהב
הנסתרות של האצטקים. הם קיבלו ממנו קדחת. באמת, רק שהיום זה
נקרא מלריה. לבסוף קורטז החליט שהספרדים יסתדרו גם בלעדיו
וסימן עליו איקס. בשארית דמו נשבע קואהטמוק שכל זר שיניח את
רגלו במכסיקו ירגיש את מה שאני הרגשתי כעבור 480 שנה, כשראשי
תחוב באותה אסלה בסן-קריסטובל. מבוקשו נענה, ומאז אלפי חיילים
ספרדיים, מיסיונרים בנדיקטינים ותרמילאים מערביים משלשלים
ומקיאים את נשמתם במה שפעם הייתה האימפריה האצטקית, וכיום היא
לא יותר ממדינת עולם שלישי. הכינוי של הסינדרום הזה נודע לימים
בשם המאיים "נקמת מוקטסומה".

סוף הגל השני של ההקאות מבשר על תחילתה של הפוגה נוספת.
אנדראה, האיטלקי החביב שמטייל איתנו כבר שבוע, אוסף את מה
שנשאר ממני על רצפת השירותים באכסניה,  ושנינו מקרטעים בחוסר
אונים אל החדר במעונות. המטיף האנגלי הגרום שבפינה מישיר אלי
מבט חסר הבעה מבעד למשקפיו העבים, אך לא אומר דבר. הייתי מוכן
לקבל גם ממנו איזושהי ברכה כרגע. למעשה הייתי מוכן לקבל עכשיו
ברכה מכל רופא אליל בעולם. רק כשאתה באמת חולה אתה מבין עד כמה
זה נורא.

זהו אחר צהריים שטוף שמש בפלנקה, כשאני, עוזי, אנדראה ואורן
יושבים בלובי של הגסטהאוס על בירות מקומיות, וממתינים לזמן שגם
כך נדמה שנעצר. ארבעה אמריקאים עם כדורסל מקדימים אותו
ומזמינים אותנו להצטרף אליהם. אנחנו מסכימים.
עבר זמן רב מאז אחזתי בכדור לאחרונה, ושכבות החלודה המרובות
ניכרות בכל תנועה ותנועה שלי. אנדראה הבטיח לנו מראש שכדורסל
זה לא הצד החזק שלו בניגוד לכדורגל, והוא אכן מקיים את חלקה
הראשון של הבטחתו. האמריקאים מנגד לא מגלים התחשבות. הם צולפים
ללא רחם מכל הטווחים, וגם בהגנה הם לא עושים לנו הנחות. עוזי
הוא היחיד שמשיב מלחמה ומחזיק אותנו בתמונה, ולכן ההפרש עומד
רק על עשר נקודות. התוצאה עומדת על 8-18 לרעים, כשאני מבחין
בפטרישיה ואנשים אחרים מהאכסניה העומדים בצד וצופים במשחק
החד-צדדי. תשומת לבי מהמתרחש על המגרש מוסטת, וכדור שצולל לתוך
האף שלי מחזיר אותי לעניינים, קצת מאוחר, ובמחיר כואב. כל
הנוכחים מתגלגלים מצחוק חוץ מאלו ששוכבים על הרצפה בכאב, הלא
הם אני וכבודי העצמי.
פטרישיה היא בחורה מתוקה משוויץ שפגשתי בווחאקה, ועד לרגע זה
הייתה זו שהצליחה להגיע הכי קרוב ללבי בכל הטיול הזה, ואולי
בכלל. להשפיל אותי מול עיניה זה כבר ייהרג ובל יעבור מבחינתי.
אני מזדקף ומביט על עוזי באותו מבט שהבטתי בו לפני שנכנסנו
למועדון ההוא בדאבל-דייט המפורסם מימי הצבא, שאומר רק דבר אחד:
מכאן מפסידים לא נצא!
עוזי מחזיר לי את אותו המבט שהוא החזיר לי גם אז.
האמריקאים יוצאים להתקפה ומנסים להכניס את הכדור אל מתחת לסל.
הגדול שבהם עולה לקליעה ומקבל מעוזי גג בפרצוף. לפני שהוא או
מישהו מחבריו מספיק להבין מה קרה אני כבר מצמצם ל-10-18 בצד
השני. בהתקפה הבאה הם לוקחים זריקה קשה וחוטפים בתגובה סל כואב
מחצי מרחק. 12-18. הם מבינים את התמונה וקובעים שהמשחק יהיה עד
24. אני נדלק לגמרי, הם עדיין יקבלו בראש. לא עוזר להם כלום,
אני ועוזי לא מחטיאים, והטירוף לא פוסח על אנדראה ואורן שפתאום
קופצים על כל כדור ודואגים להכאיב לכל אמריקאי שמנסה להתקרב
לסל. הצופים מהצד גם כן מתעוררים, ומתחילים לעודד בכל שפה
אפשרית. מסירה אלגנטית של עוזי אלי לפינה והכדור רואה רק רשת;
האמריקאים רואים רק חושך מול העיניים כשהתוצאה מתהפכת לראשונה.
20-22 לטובים. פטרישיה מחייכת, גם אני מחייך, כולם מחייכים,
חוץ מהאמריקאים והאדם המסתורי שבפינה. אני מנסה לזהות אותו,
אבל לא מצליח. אני מביט בו שוב ונדהם לגלות שהוא חובש מסיכה
ירקרקה על פניו. על המגרש מתנהל משחק, ואני מביט על אותו אדם,
דבר שעולה לי ביוקר. האמריקאים קולעים סל מהיר והאשמה עלי ורק
עלי. כעת אני יודע שרק אני יכול להציל את הסיפור. אנדראה מוסר
לי ואני רץ לפינה הימנית, אני משחרר לעוזי בפנים שקורא את
המהלך. אורן יוצא לחסימה, אני מנצל אותה ויוצא לקבל כדור שעוזי
מוציא לי לזריקה. אני פנוי.. אני עולה.. אני זורק.. הכדור עף
בקשת, בדיוק כמו שצריך. הוא פוגע בטבעת וניתז הצידה. ייאוש.
האמריקאים משתלטים ויוצאים להתקפה. אני מנסה לחטוף ומחליק.
השחקן ששמרתי עליו מנצל זאת, וקולע סל מגעיל עם הלוח. 22-24
לרעים. אנחנו כבר לא על המפה.
אני יושב על המשטח, מסרב להאמין. עוזי מתיישב לידי ולא אומר
דבר. אורן ואנדראה אחריו. האמריקאים מרוצים. הם ניגשים אל
הצופים ומתחבקים עם כולם, גם עם פטרישיה. האדם המסתורי נעמד
מול ארבעתנו. אני מביט במסכה בתימהון. היא מוכרת לי. ראיתי
אותה כבר לפני כן. עוזי מזכיר לי איפה, זה היה במוזיאון
לאנתרופולוגיה במכסיקו סיטי. עכשיו אני גם נזכר של מי היא.
זוהי המסכה של פקאל, השליט מטיל האימים של ממלכת פלנקה, אחת
מממלכות המאיה הקדומות בצ'יאפס. האמריקאים חוזרים למגרש עם
מאצ'טה כשהלב שלי מתחיל לפעום במהירות. זה לא קורה...
חיבתם של המאיה למשחקי הכדור ידועה ברבים. מה שפחות ידוע זה
שהמפסידים לא רק הפסידו את המשחק, אלא אף את חייהם, לאחר שהיו
מקריבים אותם כשי לאלים משליט הממלכה. אני מביט על פקאל בחוסר
אונים, אך הוא משיב בי את אותו מבט חסר הבעה של המטיף האנגלי
מהחדר בסן-קריסטובל.
אחד האמריקאים מצמיד את המאצ'טה לגרונו של אורן ומשסף אותו
בתנועה חדה. שפריץ של דם מכסה את הרחבה. הם עושים את אותו הדבר
לאנדראה ועוזי. התור שלי מגיע. אני פתאום מתגעגע לשירותים
בסן-קריסטובל.

המטיף האנגלי מביט עלי באותו מבט. אני קם מהמיטה ורץ לשירותים,
מנסה להקדים את הקיא העולה ממעמקים, כשאני מספיק בקושי. הראש
שוב עמוק באסלה בחוסר אונים, אולם הפעם בפחות תסכול. לפחות לא
הקריבו אותי לפקאל, ומעבר לזה, אני גם מאמין שעוזי, אנדראה
ואורן עדיין בחיים. כבר אין הרבה מה להקיא, מה שרק מגביר את
הכאב. נדמה כאילו הדבר הבא שיישפך ממני אל האסלה הם האיברים
הפנימיים שלי, ובכוחות אחרונים הם נמנעים מלהיתלש ממקומם. אחרי
חמש דקות הכאב נרגע והבחילה מתקהה. אני מתרומם מהאסלה, מוריד
את המים ומתחיל להלך באפיסת כוחות אל החדר. החדר ריק, וגם
המטיף האנגלי אינו שם כדי להביט בי במבטיו או להקריב אותי
כקורבן. אני לוגם מספר לגימות מבקבוק הקולה שליד המיטה, כשאני
יודע שרק כך ננצח את מוקטסומה ונקמתו הנבזית. אחרי הכל הסכנה
האמיתית בקלקול קיבה היא התייבשות ולא שום דבר אחר.    

מרחבי המדבר נפרסים לפני ממרומי צריח הטנק הכל יכול. הנוף
מרהיב והרוח מכה על הפנים בעוצמה. "קודקוד משלוש עבור", נשמעת
קריאה בקשר. הטען שלי פותח באש מהמאג שלו לכיוון שמאל. אני
מנסה לזהות על מה הוא יורה אך לשווא. "אצטקים מזדיינים!", הוא
צועק. "קודקוד משלוש עבור", שוב נשמעת הקריאה. אני מביט ימינה
ומזהה את מחלקה שלוש. מצד שמאל אני מזהה את שתיים, וקצת
מאחוריו את אחד, אולם איני מצליח לזהות את קודקוד עצמו.
"קודקוד כאן שלוש האם שומע, עבור", שוב נשמע הקשר. "אני חושב
שקוראים לנו", צועק התותחן בקשר הפנים. הטען מפסיק את הירי
ומביט עלי. אני מביט על דופן הצריח ומזהה את השילוט הטקטי
במלוא הדרו. מופיעה שם האות "ג". אני מתפכח ומבין שקודקוד זה
אני. "שלוש כאן קודקוד רות המשך", אני משיב.
-"כאן שלוש, זיהיתי תנועה של חוליות צבא אצטקי, כארוך וחצי
לפנים".
-"רות קיבלתי, תחנות כורך כאן קודקוד, קיבלתם את שלוש, לשמור
על ערנות, אנחנו לא עוצרים עד טנוצ'טיטלן!", אני מדווח בקשר.
חמישים מטר לפני מופיעים שלושה קשתים ומנסים את כוחם לשווא.
"תותח, אני יווווו-רה!", אני מכוון עליהם ומשחרר פגז. הם עפים
בחתיכות לכל עבר. הטען שלי חוזר  לירות עם המקלע שלו. "אצטקים
מזדיינים, נראה אתכם מקריבים אותי לאלים המעפנים שלכם!", הוא
יורה בטירוף, שוב ללא סיבה, אך איני אומר לו דבר. שום דבר לא
יעכב אותי בדרך לטנוצ'טיטלן. "נהג קדימה מהר!", אני צורח בקשר,
והטנק האדיר מזנק אל המרחבים.
"טילים, טילים!", נשמע פתאום בקשר. "טילים, טילים! שתיים מזהה
טילים!". אני מביט קדימה ומזהה שתי נקודות זוהרות באופק.
"טילים, טילים! נהג אחורה מהר! מיסוך!", אני צועק והטנק נעצר
במקומו ומתחיל לזחול בכבדות לאחור. שתי הנקודות מתקרבות
במהירות כשריח המיסוך הנורא אופף אותי, "נהג אחורה וימינה!",
אני פוקד. הטיל הראשון כבר נראה בבירור ממולי, אך הוא חולף
מימיני בשאון ומתפוצץ כמאה מטר מאחורי. "משנה, נפגע! משנה
נפגע!", אני שומע בקשר. הטיל השני נע הישר לעברי. אני יודע
שכבר כלום לא יעזור. אנחנו לא עוצרים עד טנוצ'טיטלן, אני חושב,
כהשטיל השני פוגע בחיבור שבין הצריח לטובה. אני קופץ.

אני רץ מהמיטה אל השירותים, בפעם המי יודע כמה. יש לי כבר
תרגולת שלמה- באיזו זווית להיכנס לשירותים, באיזו אסלה הכי נוח
להקיא ובאיזו תנוחה הכאב פחות נורא. ריח הקיא המעורב בריח
השירותים כבר נהיה הרגל עבורי, כמו גם ההד האטום בין הקירות
ודלתות העץ החורקות. עד מתי, אני שואל את עצמי, עד מתי זה
יימשך, לא בשביל זה חציתי את האוקיאנוס.

הסירה נעה באיטיות בין התעלות והגשרים הקטנים. שני חותרים עמדו
בחזית והניעו את הסירה בעזרת שני מוטות ארוכים. אלפי אנשים
גדשו את הרחובות שבין התעלות, ודוכנים היו פזורים ביניהם.
המחזה מוכר לי, אך אין לי ספק שהוא בלתי מציאותי. בהמשך עיקול
התעלה נגלית מול עיני פירמידה ענקית ומרשימה. אני מזהה אותה
בבירור- זהו הטמפלו מיור, מה שהיה בעבר המרכז הרוחני של
טנוצ'טיטלן.
-"יפה נכון?", שואל אותי מישהו מימיני. אני מביט עליו, ומזהה
גם אותו. הפסל שלו עומד בלב שדרת הרפורמה שבמכסיקו-סיטי. הוא
גם זה שאחראי לצרה שפקדה אותי בסן-קריסטובל. זהו מוקטסומה
קואהטמוק, הקיסר האחרון של האימפריה האצטקית.

-"אני חולם, נכון?", אני אומר לו.
-"ניתן להגדיר חלום בהרבה אופנים. ניתן לומר שהחלומות הם
מציאות מקבילה. יש תרבויות שגורסות שהחלום הוא המציאות
האמיתית, בעוד שהמציאות היא אשליה מתמשכת. אתה הוא מה שאתה
מאמין שאתה עושה ידידי, אך עדיין לא ענית לשאלתי".
אחרי היסוס קל אני משיב בחיוב. בין אם אני חולם או לא, לא כל
יום יוצא לי לשוט עם מוקטסומה קואהטמוק בתעלות טנוצ'טיטלן.
-"טנוצ'טיטלן היתה אחת הערים הגדולות בעולם בשיאה, מה שאתם
מכנים תחילת המאה ה-16. במושגים של ארכיטקטורה ותכנון, היא ככל
הנראה הייתה המתקדמת ביותר בעולם בתקופתה".
-"אתה צודק, אבל בסופו של דבר זה נגמר, אתה יודע?"
-"ייתכן, אולם כיום היא עדיין העיר הגדולה בעולם לא כן?"
-"מכסיקו-סיטי היא אכן העיר הגדולה בעולם כיום, עם 20 מליון
תושבים בקירוב. אולם אין זו תוצאה של שגשוג ופריחה, כי אם
תוצאה של תהליך עיור מוגבר הנובע בעיקר מעוני מאבטלה".
-"אתם המערביים הבאתם לכאן את הצרות שלכם, כמו גם את המחלות
שלכם, יחד עם התרבות והדת הכה נאצלות שלכם".    
-"אני מודה שרק טוב לא יצא מכל זה. אבל אל תשכח שעד שהספרדים
הגיעו לכאן הייתם מקריבים קורבן אדם לאלים שלכם, לרבות
ילדים".
-"ובאותן שנים האינקוויזיציה לא הייתה מעלה אנשים על המוקד?
ובאירופה אנשים לא נתלו ועונו מדי יום ביומו?", מוקטסומה התגלה
כבן שיחה מעניין עד עתה.
-"אל תחשוב שאני לא מסכים עם דעתך, אולם אם עם אחד נוהג
בברבריות אין בכך לגיטימציה לעם אחר לעשות כן. אחת הסיבות
שהממלכה שלכם התמוטטה היא כל השבטים ששעבדתם, שבסופו של דבר
חברו אל הספרדים על מנת למגר אתכם".
-"נכון, אולם אל תשכח שמדובר היה בזמנים אחרים ובדינמיקה שונה.
אין ספק שהיום, במה שאתם מכנים ההווה, לא היינו יכולים לנהוג
כך".
-"אני מסכים חלקית, כי הרי מנגד ניתן לומר שלא עמדתם במבחן
הזמן". קואהטמוק הישיר אלי את מבטו בעצב מה, אם מבכה את אובדן
ממלכתו, או מנגד, את העובדה שלא היה לו מה להגיד. לבסוף הפטיר
בשקט: "אתה יודע שקיבלנו את הספרדים בברכה. האמנו שהם גלגולו
החדש של האל הגדול שלנו, קצאלקווטאל, נחש הנוצות. הם אלו שבחרו
להרוס את תרבותנו ולשעבד אותנו. אתה יודע מה עלה בגורלו של כל
מקדש שלנו?"
-"הוא נהרס עד היסוד, ומאותם אבנים נבנו באותו המקום כנסיות
ובסיליקות".
-"ומה דעתך על זה?"
-"זו עדיין שיטה נפוצה גם כיום, אם כי בתחום העסקי ולא הדתי.
רשת בתי הקפה של סטארבקס מקימה את הסניפים שלה בסמוך לסניפים
מקומיים, ממוטטת אותם ולבסוף מחליפה אותם. זה לא כל-כך אתי,
אבל זה עובד. זו פחות או יותר דעתי. לגבי מה שהספרדים עשו
לפולחן שלכם, אין לי תשובה טובה יותר מהתשובה של העם שלך עצמו.
הם קיבלו את הפולחן הנוצרי בקלות יתרה על פני זה האצטקי.
הרעיון שבנו של אלוהים הקריב את עצמו עבור כל מאמיניו נראה להם
הרבה יותר נשגב מהרעיון של להקריב את ילדיהם שלהם".

הסירה המשיכה לנוע בין התעלות והמראה המשיך להפעים אותי. בתים
קטנים וצבעוניים היו סדורים לאורך הגדה בסדר מופתי, כשמפלס
המים נמוך במקצת מגובה החצרות כדי שלא יוצפו. גם כאשר ירדו
גשמים, המים התנקזו בצורה כה יעילה כך שהבתים מעולם לא הוצפו.
נשים עשו כביסה על גדות התעלה, וילדים קטנים נופפו לשלום מבעד
לחלונות.
קואהטמוק שתק. הדברים שאמרתי לו היו חדים וכואבים למשמע, ויותר
מזה, נכונים. לא התכוונתי להיות כה בוטה ועוקצני כלפיו, אולם
כנראה היומיים של קלקול הקיבה עשו את שלהם. יתרה מזאת, עכשיו
גם התכוונתי לסגור איתו את החשבון על החלומות המוזרים שהוא גרם
לי.
-"מה היה הקטע עם הכדורסל והשחיטה על המגרש? לא נסחפת קצת? אני
לא יודע אם אני עוד מסוגל החזיק כדור אחרי זה", התרסתי.
-"החלום על הכדורסל זה לא אני, באמת. אני מכחיש כל קשר. זה אתה
ורק אתה, אבל אהבתי את הסל שלך מהפינה, זה שהפך את התוצאה".
-"זה היה מטורף לגמרי, אתה לא יודע איך קמתי".
-"זה באמת היה מוגזם, המאיה האלה היו הרבה יותר פנאטים ממה
שנהוג לחשוב. אבל באמת שאין לי קשר לחלום הזה. פלוגת הטנקים זה
אני, אני מודה".
-"למה התכוונת שם בדיוק, למען השם?"
-"רציתי שתרגיש מה זה להיות כובש, איך זה להרגיש כל יכול ובסוף
לגמור רע".
-"ומה רצית להשיג בזה?", תהיתי.
-"שתבין שסופו של כל כובש הוא רע. בדיוק כשם שאמרת לי מקודם,
על העמים ששעבדנו ובסוף קמו עלינו".
-"רעיון נחמד, אבל לא חידשת לי דבר. חוץ אולי מהעובדה שאני
יכול להיות מפקד פלוגת טנקים".
-"אתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה ידידי, איט'ס אונלי אפ טו
יו".
-"נכון, אבל כבר השתחררתי מהצבא, וזו אחת הסיבות שאני כאן. חוץ
מזה, ייקח עוד זמן עד שאני אחזור לארץ, ועד אז אולי כבר בטח
יהיה שם שלום, אבל תודה על הניסיון המעניין".

קואהטמוק הביט בי כרוצה להגיד משהו, אך לא אמר דבר. הסירה
התקרבה אל מעגן קטן, ונער צעיר רתם אותה בחבל אל המזח.
קואהטמוק ואנשי פמלייתו נעמדו במקומם. הוא פנה אלי ולחץ את ידי
לחיצת יד אמיצה. "שמחתי להכירך, אני מקווה שאהבת את אשר ראית
בטנוצ'טיטלן, ואני מאחל לך המשך טיול מוצלח". הוא נגע ללבי
באומרו זאת, וכל שהצלחתי להשיב היה "תודה לך".
האנשים ירדו אל המזח והחלו לפסוע עליו באיטיות. הנער התיר את
החבל, החותרים חזרו לעבודתם, והסירה המשיכה לנוע. "תרגיש טוב",
שמעתי מאחורי, וידעתי שכך יהיה.

עוזי, אנדראה ואורן נכנסו אל החדר וראו אותי מתלבש. "חוזר
לכשירות?", שאל עוזי. חייכתי אך לא עניתי דבר. הם באו להתקלח
ומשם תכננו להמשיך לארוחה. הם לא הציעו לי להצטרף, משום שכבר
התרגלו לעובדה שאיני מסוגל להכניס דבר לפי. אלא שהפעם אני
הצעתי זאת, למרבה הפתעתם. הייתי רעב, רעב מאד. את מעט הזמן
שנותר עד הארוחה העברתי בקפה האינטרנט שלמטה. כתבתי אי-מייל
לכולם על החוויה שעברה עלי בימים האחרונים, והדגשתי שמדובר
בדבר שהיה ואינו עוד. לפני ששלחתי את האי-מייל לכולם ביקש
המחשב שאבחר נושא לאותו אי-מייל. זה היה קל:

נקמת מוקטסומה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואם אני עייפה
ואם לא בא לי
טוב נו

ההיפראקטיבית
פסיבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/5/02 16:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תומר קרוצ'י

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה