עוד מעט תשוב הביתה, וכשתראה אותי עומדת כך, תמצמץ בבלבול נבוך
משהו, ותשאל מה פתאום חיכיתי לך, ואני לא אוכל סתם כך לומר
שהתגעגעתי למבטך ולמצמוץ המסוים הזה.

ואז תחלוף על פניי, וניחוח שיערך המפוזר ישאר באוויר, אבל
לבסוף הוא ייפסק, ואז אוכל רק להתגעגע, ושוב תהייה רחוק ממני,
מקרוב.

ולאחר מספר דקות, תוציא את הכלבה החוצה, וכשתחזור לא תבחין
שאני עדיין שם, עומדת ליד האקווריום של דגי הזהב שלנו,
ומתגעגעת אלייך מקרוב, ומרחוק, כי מרחקים אינם שונים זה מזה,
כשהם מתבצעים בתוכינו.

עוד מעט, תשוב אליי, ותעלם בכאבך הצורב, שותק ומכחיש, אבל כל
כך חזק שהוא לוקח עימו אותך-אהבתי היחידה בעולם הזה, ששב להיות
פתע קר ועצבני, וניחוחות אהבתנו נשכחים בו בקלות בלתי נסבלת,
ואנו שותקים ולא מוחים מנגד.

ולבסוף תתעורר ביום גשום אחד, ותזעק, כי הכאב חייב לצאת, הוא
אינו דומה לכעס שניבלע ונירגע עוד מבפנים, וגם זה רק לעתים,
הכאב שלך דומה לחיה נשכחת, שקט וקיים, שורט ונושך עד זוב דם.

ואז תהייה מופתע אהובי, יקירי, והמבט האבוד שוב יתפרץ מעינייך,
ושוב תיזעק בהפתעה שיש בה שמץ געגועים לעבר שקרס ופצע. כי כזה
הוא אתה. נופל באיטיות משוועת, מרגיש כל קריסה ומתכנס בכאבך,
מודע לו. ואם זאת, תמיד מופתע בחבטה, כאילו הייתה זו הפעם
הראשונה.

אני מביטה בשעון שעל פרק ידי הגרומה, ומאחוריי הזכוכית הדקיקה
נעים המחוגים במהירות לוחצת, ונשימותיי פוסקות מלהיות סדירות,
אם היו כאלו בעבר, שנמחק עם כל תזוזת המחוגים המתקתקים בעליזות
ושימחה לאיד, לנו, עזובים על ידי העבר ונטושי העתיד.

בקרוב תשוב יקירי, ואני אחבק ואשק לך מרחוק, ואפול עמך אל
התהום המתפוררת שקמה לה ותבעה לה מקום משלה בינינו. אחבק ואשק
לך, יקירי, ואתך, על אף המרחק, אשתדל לחוש כל קריסה המלווה
בנפילה, ואתכנס בכאבינו שהוא כה לוהט  ואדיר, ועל אף האיטיות
המשוועת, אשתדל להיות מופתעת, כמו הייתה זו הפעם הראשונה, בה
נחבטנו.