לילות היו מאז ומעולם יותר קרים מן הימים. תמיד בלילה הייתה
הרוח המנשבת בחוזקה יותר, והגשם נטה לזעוף יותר כשלבנה היא
המכוסה בעננים. אבא שלי היה נוהג לומר שמכיוון שהשמש נמצאת
בצדו השני של כדור הארץ, הטמפרטורה יורדת, ולכן משקעים נוטים
להתרחש בשעות הלילה.
אך הלילה הזה היה לילה חם יותר מהיום שקדם לו.
אני מצאתי את עצמי משוטט בחדר המיטות של האכסניה, כי מאסתי
באותו הלילה בניסיונות שינה בטמפרטורות הגבוהות. 30 מעלות
צלזיוס בצל הלילה. רטוב מזיעה לחה אשר כבר איבדה את ריחה הרע
בתערובת הצחנה של רוח השרב המביאה עמה את ניחוח המזרח שהזכיר
לי מאז ומעולם ריח-ביבים, ובתרכובת הלא נוחה של כל הגופים
המזיעים ומעלי הסרחון באכסניה.
עם הזמן התרגלתי אל הריח, אך אל גפיי אשר התירו דמעות זיעה
כאשר ניטלטלו עייפים במורד המסדרון, הולכים כלא-רוצים אחרי
גופי, לא יכולתי להתרגל.

קשה לי לומר שהחום היה בלתי נסבל. אינני אדם חלש אופי אשר
יתלונן על מצבו פעם אחר פעם.  למען האמת, אם הייתי מתלונן,
הייתי עושה זאת שוב ושוב מול כל מזג אוויר. אני אדם כזה, אשר
מוצא את הטוב באנשים, ומתקשה למצוא את הטוב בטבע הסובב אותם.
בעונת הקיץ הייתי מתלונן על החום, בעונת החורף על הקור
והגשמים, בעונת הסתיו על הבוץ הפתאומי, ועל מלאכת שימור גינת
הנוי כנגד השלכת ובאביב על הפריחה וקדחת השחת. במזג האוויר
אמצא תמיד את הפגמים. אך אינני אדם כזה כלפי אנשים אחרים, כלל
וכלל לא. למעשה גם בטיפוסים אשר אחרים רואים אותם כמבחילים
ודוחים, אני יכול למצוא את הטוב. אופי ויופי, תמיד תהיה סיבה
להיות עם חברת אדם.

ניגשתי אל השירותים באכסניה. החדר המרווח הזה היה הגדול
והמקורר מכולם. חדרים גדולים תמיד הרשימו אותי. לא זכיתי לראות
הרבה כאלה. לא היו בו אנשים בשעת לילה מאוחרת שכזאת, וגם
הקירות והלחות שימרו אותו קר ונעים. עד כמה שהמחשבה בדיעבד היא
דוחה, לשהות מרצון בחדר שהוא מקום שבו פורקים פסולת מגוף האדם,
לא חשבתי על זה רבות באותו לילה. רק רציתי שהחום הרודף אותי
יחלוף לו. ניגשתי אל הכיור ורחצתי את הפנים. כאשר הרמתי אותם
אל מול המראה נזכרתי במראה שלי שוב.

אני אינני טיפוס יפה-תואר במקור, אך יש אומרים שהפוטנציאל
להראות יפה או מושך, טמון בי כל הזמן, לו רק אחזיק עצמי בכושר
ולא אתן לעצמי לפול להתנוונות גופנית. אך אני מעדיף להשקיע את
זמני באתגרים אחרים מאשר המודעות הבלתי פוסקת לגופי. שפתי
התחתונה הייתה רפויה, והמים נטפו ממנה כמו מפיו של אדם הלוקה
ברפיון שכל. אך אינני כזה. אינני חולה, או אף נוטה לחלות. כמו
ריר של משוגע טיפות המים נטפו על חולצתי הלבנה והשאירו כתמים
גדולים ורטובים איפה שהזיעה יבשה מזה כבר. ניערתי את פניי
בחוסר-חן, ככלב המתנער לאחר שטיפה, משפריץ מים מפניי לכל עבר.
אינני טיפוס חינני, כבר אמרתי זאת. אינני מנסה להיות.

כך עמדתי לי זמן מאד ממושך, לא חושב על דבר. פשוט ידי ניצבה
כתומך על הקיר ופניי מושפלות אל הכיור, נשען לי בחוסר מעש
באמצע הלילה אולי שעה, אולי פחות, אולי יותר.
עיניי היו נעצמות מדי פעם, כך שלבסוף נכנעתי ליצר, למרות
שאמרתי ברוחי שהלילה אשאר ער, עד נץ החמה, התיישבתי ליד הכיור,
על הרצפה הקרה, הרטובה קצת, ונתתי לעצמי לשקוע אל תוך
החלומות.

אני מתנהג לפעמים ממש כמו ילד קטן. היה זה שיעור ספרות מורחבת,
המקום האידיאלי למתפלספים טפלים כמוני למצוא את עצמם הוגים
דעות לא להם, סותרים עצמם שוב ושוב, במודע או לא במודע, במשחקי
חתול ועכבר נצחיים. לימודים ? הקשר לחומר הנלמד היה הדוק,
ללמוד על טיבו של האדם, על התנהגותו, בהתאם ליצירה הנלמדת
כמובן, כמדומני באותה תקופה סקרנו את "ורד לאמילי", אפילו את
שם הסופר אינני זוכר כיום, מראה על מידת ההפנמה של החומר. אך
לא אוכל להאשים את המורה היקרה שלנו, או את השיעור שבימים
טובים יותר היה מעניין הרבה יותר. אני יכול להאשים רק את עצמי,
ואת ההתנהגות הילדותית שלי.
ילדותית זו מילה שובבה מדי עבור ההגדרה הזאת. התנהגתי באופן לא
בוגר, לא כפי שציפיתי אפילו מעצמי להתנהג. זו הילדותיות, השיבה
למשחקי חתול ועכבר האלה. גם כאשר משהו שניתן להשיגו או להשיגו,
ללא תחומי האפור באמצע - גם אז אני הייתי משיב את זה למחסור
בחד משמעותיות. כל הזמן משאיר אופציות פתוחות עבור הצד השני,
כמשחק טניס עם הקיר. מעצבן. אני הייתי מעצבן, בעל התנהגות
מעצבנת. מה הפלא שלא יכולתי לצפות את האירועים אשר יבואו.
במה העניין, הייתם תוהים ?
וובכן,
בנערה.

בוודאי, כעת הכל מובן והכל נסלח, תאמרו, הרי המין הנשי טרף
שיכלם של הגברים במשך כל ההיסטוריה, מלחמות עלו ואימפריות נפלו
בגלל נשים. לא אומר שאני שונה מהם, אך לא אצדיק התנהגותי
בחולשתי לנערה הזאת. למה חולשה ? רק בדיעבד. במקום נראתה זו
אהבה, טהורה מאין כמוה עבור נער בן 17 כמעט, אשר מרגיש מלא
וממצא את עצמו רק במוחו שלו.

כל אותו שיעור ספרות הייתי מחליף מבטים אתה, כפי שעשיתי מזה
שנה כבר, אך ורק מבט. שמעתי את קולה מספר פעמים. קול נועז
שכזה, פורץ גבולות וגם לא מעט לבבות אני מניח. נטולת דופי-
נועזת, זו היא נעמה. אותי זה משך. לא הפעם הראשונה שנמשכתי אל
בת גילי, כמובן. היו לי די והותר אהבות קטנות משלי, חד צדדיות
כמובן, עוד לפניה, אך הייתה היא הראשונה אשר השקתה את פרח
התקווה שלי לרגש הבלתי מובן הזה שהתמסרתי אליו כמו ילד קטן. רק
מבט אחד חשף אותי, את החולשה שלי אליה, את הסקרנות. מי אני
למעשה ? מה אני רוצה ממנה ? מדוע אני סוקר אותה במבטי, עיניים
ירוקות שמפלחות דרך העור והגידים, לראות את המעבר. אולי היא
פחדה, ורצתה לדעת מדוע אני עושה זאת. אולי היא תהתה את אותם
הדברים ואולי הרגישה גם אותו הדבר, רגש חזק, יצרי, של לדעת,
להתקרב.

ללא מילה, רק כמו ילדים בבית הספר היסודי, סוקרים זה את זו
במבטים וכשחס וחלילה אלה נפגשים, מיד כאילו לא היו דברים
מעולם, היא תביט אל החלון מאחורי ואני אל קישוטי הקיר
מאחוריה.
רק חברתה הטובה, ניצן, הבינה את העיניים האלו. את שני זוגות
העיניים למעשה. לא הייתי מרוכז באותה ניצן, אך כחברתה הטובה
ביותר של נעמה, היא הייתה מרוכזת בשנינו. הבנתי שהיא שמה לב
אליי כאשר נייר מקומט, הנושא הודעה על בטנו, פגע בראשי
בעדינות.
הופתעתי. לא מן המניין שנייר יושלך בצורה זו בשיעור ספרות
מורחבת בכיתה י"א, האם אנחנו ילדים קטנים ?
אך כשקראתי את ההודעה אשר הייתה בו, הבנתי שאין הייתה זו
התגרות גרידא.
ניצן שלחה את המכתב הזה, ושאלה אותי אם זה רק נדמה לה או שאני
נועץ מבטים בנעמה יותר מאשר כחברתי לכיתה.
לא היה לי מה להפסיד. כן, בהחלט. נועץ מבטים, לא פחות ולא
יותר. כך עניתי והשלכתי בחזרה. אם הייתי כל כך גאה ברגשות שלי
כלפי נעמה, מדוע לא אמרתי לה את זה בפנים ? מדוע חזרתי
והתנהגתי כמו ילד קטן. האם רציתי אותה רק כמו אהבת ילדות ?
לאחוז יד ביד ? הרי היא איננה מכירה אותי, מדוע שתתן לי צ'אנס
שכזה ? מי אני עבורה ? הטיפוס הגבוה מקצה הכיתה שנועץ בה מבטים
מזה שנה. אוהב אותה, או אפילו פסיכופט מסוכן ואובססיבי, אי
אפשר לדעת בגיל הזה מה מושך ומה מסוכן יותר.

כעת, כאשר נעמה הביטה בי בעיניה בצבע זית, במבט מסוקרן, תמים,
כשל ילדה, אני הבטתי בניצן, אשר סימנה לי בשפתיה שהיא "תלשין"
לנעמה. לא רציתי שזה יקרה בדרך זו. לא רציתי שנעמה תדע את
רגשותיי כלפיה בדרך רכילות, אבל לא מצאתי את עצמי בדמיוני פונה
אליה ואומר לה זאת. לא יכולתי לקבל תשובתה בפניי, לטובה או
לרעה.

ניצן השליכה את הפתק המתעד את דבריי ודבריה אל נעמה. לא היה לה
מבט זדוני של ילדה קטנה שתפסה אותי במלכודת בושה, אלא היא יותר
כמו ניסתה לדחוף אותי קדימה, הלאה. נעמה תפסה את הפתק באוויר
ועיינה בו. אז מבטה נח עליי, ולא יכולתי לומר מה משמעותו. האם
היא מצטערת על מר גורלה ? מאוכזבת מציפיותיה ? אולי מאושרת ?
בשלב זה גן הילדים הופסק על ידי המורה אשר החליטה לשים קץ
לדואר הפתקים שהתנהל בקצה שלנו בכיתה, ונעמה, אשר הייתה היחידה
אשר אחזה בפתק, הוצאה החוצה מן הכיתה. באשמתי בערך, אך היא
בהחלט לא נראתה מוטרדת מכל העניין הזה. בדרך אצילית ואמיצה
אפילו, היא קמה הביטה בי מבט אחרון, בניצן, צעדה אל המורה
בשקט, השליכה הפתק לפח ויצאה מן הכיתה, ללא ויכוח, ללא ריב,
בשקט סהרורי כמעט.

איך הכנסתי את עצמי אל הבוץ הזה ? מה מעשיו של ילד בן 15 וחצי,
מסיים כיתה ט' כמוני, במסיבת רוק פרועה של שמיניסטים וחבריהם,
בביתה של לא אחרת מחגית כתר. חגית כתר, השם עצמו הוא מלכותי.
כך היא הייתה, מלכת הקרח והלילה. גובהה היה גבוה מאד, כשלי,
ואני לא הייתי נמוך משש רגל, וייתכן שהייתה גבוהה ממני גם ללא
מגפי-עקב שחורות עשויות עור תנינים. מעיל פרווה דקה שחור כמו
פחם, כיסה את חצאיתה השחורה וחולצת "סלייר" מולבשת עליה. תווי
פניה היו כה עדינים, כאילו נלקחו מאגדה על היפיפה הנרדמת. שיער
שחור ארוך, שפתיה לא חייכו ולא חשפו את פיה המושלם, אשר כוסה
במנעול האודם, ולחייה החיוורות, עורה החיוור, הלבן, כמו הקרח,
היה קר למראה. רק עיני הענבר שלה רשפו אש לעבר מי שהביט בהן.
חגית דחתה ארבע הצעות לקריירה של דוגמנית, כי אין רוצה לקחת
חלק במשחק הפופוליסטי של סגידה לאלילי נוער דקי גזרה. אין אני
אומר שחגית לא השקיעה בגזרתה, יופייה המלכותי לא הגיע רק כדרך
טבע, אך האידיאלים שלה הסיטו אותה ממסלול הדוגמניות.
כמו נסיכת האופל וצבא השדים והגובלינים שלה, כך נראתה חגית
בעיניי באותו ערב. מסיבת השתכרות של רוקרים אנרכיסטים ובריונים
כאלו ואחרים, לבושי מעילי עור וחולצות של להקות רוק כבד, חגית
נראתה כל כך שונה מכל הסובב אותה, כל כך מנותקת ועם זאת - כל
הסובבים האלה היו תחתיה, חיכו לה, חגגו לדבריה ועזבו כאשר
נצטוו.
מה היה הקשר שלי לכאן ? רק שמעתי את אלבומם האחרון של מטאליקה
לפני כחודש והבנתי שזו הייתה קפיצה עמוקה אל המים עבורי. יותר
מדי עמוקה. לא הבנתי איך אנשים מסוגלים לשמוע רוק כבד עד כדי
כך, ולא הבנתי מה לחגית, מלכת הלילה, היה לחפש במוזיקה של אלה
אשר נפלטו מהחברה כמוני.
כל הלילה הזה, כל המסיבה הזאת בארמון הזה, נדמה לי יותר ככבשן,
כסצינה הנלקחה מסרט פנטזיה על כוחות הטוב מול הרוע, ואני בטעות
נכלאתי למקור כל הרוע. במשך חמש השעות האחרונות ניסיתי להימנע
מלהיתקל בשיכורים זועמים, אנשים אשר דוחפים זה את זה לצלילי
המוזיקה, ואלה אשר רצו להשחיל אותי אל האסלה.

עם תום המסיבה, נותרה חגית לבדה, יחד עם שתי ידידותיה, ובני
זוגן.

כאשר אחת מהן נפרדה מהן לשלום, שצליל שכרות בוקע מפיה, חברה
נשא אותה על ידיו והם יצאו מן הדלת הראשית. ביתה של חגית היה
כה גדול שלא יכולתי לראות אותם עוזבים מחדר המדרגות. למעשה היה
הוא כה גדול שחדר המדרגות הוביל לעוד שתי קומות נוספות למעלה,
ומרתף נעול מלמטה.
הזוג הנותר ביקש מחגית רגעים של פרטיות והיא פנתה לעברי, כנראה
בכל זאת לא שכחה אותי במשך כל הזמן הזה, או אולי רק שמה לב
אליי כרגע, והתיישבה במלוא תפארתה לידי. אם כי היינו באותו
גובה, הרגשתי קטן מכל בחינה אפשרית מהדרה. מעילה מכסה זוג
מדרגות מטה וידיה פרוסות אחורנית, בעוד אני, לבוש חולצת
בית-ספר קטנה ולבנה, ומכנסי ג'ינס חיוורים, ישבתי וחיבקתי את
רגליי כילד קטן ומפוחד.

"מה שמך שוב ?" היא שאלה. הרי היה זה ברור שאין היא זכרה אותו.
נפגשנו לפני רק בתחילת השבוע. אני הכרתיה היטב מעיתוני בית
הספר, ומרכילויות אין-ספור על עשרות החברים לשעבר שלה, על
מסעותיה בחוץ לארץ כאשר חברה ללהקת הרוק-הכבד "פאראדייז לוסט"
במסעותיה בבריטניה ואמריקה, על אין-ספור התקריות בהם הייתה
מעורבת המשטרה שכללו הפרות חוזרות ונשנות של הסדר, על המשפט
המתקרב של אביה אשר מכר נשק למחתרת האירית ומעל במדינה, על
אימה אשר ברחה להתנחלות עם רב-צדיק כפילגשו, על אחותה המבוגרת
שנעלמה בהודו לפני שנה ועל אחותה הקטנה שהועברה לחזקת דודתה.
הבית המהודר הזה נשאר לידיה היפיפיות של חגית, והיא עשתה בהן
מסיבות רוק עד קץ הלילה, אשר הכילו הרבה פעמים אלכוהול וסמים-
מה שלי נודע מאוחר יותר.
היא פגשה אותי במקרה כאשר היא וחברה לשעבר, עד לפני ארבע שעות
למעשה, רכבו על אופנוע בבית ספרנו, ואני וידידי דיברנו על
האלבום האחרון של מטאליקה במקום בו הם חנו. כאשר היא שמעה זאת,
היא הזמינה אותנו למסיבת הרוק שהיא אירגנה בסוף השבוע, והמשך
הסיפור ברור.
"מטאליקה הייתה פעם להקה טובה." אמרה לי כאשר הזוג האחרון אשר
נותר להתמזמז על ספות הסולן נעלם מעינינו מאחורי דלת ההזזה
הכבדה עשוית העץ.
"למה פעם ? אני מאד אוהב את האלבום האחרון, רי-לואד. לדעתי
השיר בשם "ד'ה ממורי רימיינז" הוא שיר ממש יפה, וגם הקליפ שלו
ערוך כמו שצריך." אמרתי. הרגשתי בטוח בנושא הזה. לא רציתי
שתחשוב שאני מסכים עם כל מה שהיא אומרת, אך זה היה האלבום
הראשון שקניתי לעצמי ואהבתי אותו. לא רציתי לאבד את התשתית של
האישיות שהתכוונתי לבנות בעתיד.
היא הביטה בי בעיני הענבר שלה, מבט מכשף, שהיא אפשר שלא להביט
בחזרה, וכאשר נופלים על מבטה, הופכים לפסל אבן, בלי יכולת לנוע
או לדבר.
"מטאליקה מכרו את עצמם. בעבר הם היו עושים מוזיקה מהלב, מהירה,
קצבית ועם רגש ולהט. כיום הם ארבעה אנשים בני 35 פלוס, עייפים
שלא נותר להם מה לעשות מלבד לחזור למקורות הבלוז והקאנטרי שלהם
ולזנוח את הת'ראש-מטאל."
המילים האלה היו גדולות עלי. ת'ראש מטאל, בלוז וקאנטרי.
סגנונות רבים, התבלבלתי.
לא יכולתי לענות, והיא ראתה שאני לא מבין כל כך על מה היא
מדברת.
"בוא. אני אתן לך לשמוע משהו שאולי תאהב יותר. האלבום שלהם
מ1992. זו תקופת המעבר שלהם. אני חושבת שתאהב אותו." היא משכה
אותי אליה לחדרה,  במעלה המדרגות.
כשהגענו היא הושיבה אותי על מיטתה הענקית. חדר גדול ממדים,
לגדלים כאלה אין אני רגיל. אני ישן עם שני אחים שלי באותו
החדר, חדר כה גדול לבד הוא מקור התפעלות עוד בימים אלה אצלי.
כרזות של להקות רוק כבד, או ת'ראש מטאל, היו תלויות על החדר.
קישוטים מסיבובי הופעות של מגה-דת', רובים ושושנים, פיית' נו
מור ולהקות אחרות שלא שמעתי עליהן אפילו. פוסטרים אלה היו
כטפטים לקירות. הריהוט עצמו היה מסוגנן אחרת, צבוע שחור וסגול,
נרות קטורת דולקים בכמה פינות, וקולב עליו תלויה שמלת נשף
אדומה כדם היה בנמצא סמוך לוילונות הסגולים.
"אני רק אחפש את זה כמה רגעים." אמרה חגית והחלה לחטט בארונה,
שעשרות אלבומי להקות רוק בצבצו ממנו בחוסר סדר משווע.
אני ישבתי שם, כבר פחות מפוחד ממקודם. הנערה הזאת, חגית כתר,
הייתה גדולה ממני בערך בשלוש שנים, ובכל זאת חיפשה שפה משותפת
איתי. מה לנערה היפיפייה הזאת ולי, ילד בן 15 ? לאחר שלא מצאה
את האלבום המבוקש אמרתי לה שכדאי שאלך, אך היא התעקשה שאשאר
עוד קצת. היא אמרה שהיא מרגישה נוח איתי. אני גורם לה למנוחה.
לא הבנתי למה היא התכוונה אז. היא התיישבה על המיטה שלה, מיטה
נוחה עם סדינים רכים ונעימים. הריח שלהם הזכיר לי ריח של
בתי-מלון, של חופשות, של חופש. ואז היא הניחה את ידה על כתפי.


מגעה היה יותר קר מקרח. צמרמורת חזקה רעדה בכל גופי ואני
נרתעתי כאילו נוריתי בכתף. היא לא נבהלה מתנועתי הפתאומית
ושאלה אם אני רוצה לשתות משהו. קור עז חלף על כל גופי וזיעה
קרה החלה ניגרת מהמצח. חלמתי על רגעים כאלה רק בחלומותיי, וגם
חששתי מהם. כל כך הרבה סימני אזהרה הבהבו סביב דמותה של חגית,
אך עם זאת כל כך רציתי להתקרב אליה, ויש לזכור שלא התקרבתי
לאישה בחיי בצורה הזאת.

הנהנתי בהסכמה. כאשר שאלה מה אשתה קולי השנוק ענה בקושי
"לימונדה". היא חייכה בפעם הראשונה במהלך הערב הזה. למעשה זו
הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מחייכת בכלל. כל אותם ימים בהם
עלתה לבימת בית הספר והקריאה את טקסט ה"יזכור" ביום השואה, או
כאשר עלתה לקבל את אות התלמידה המצטיינת לפני כשנתיים משר
החינוך. היא לא חייכה. היא לא אמרה תודה. הייתה קרה הקרח. לפתע
גיליתי את החום מעבר לעיניה המהפנטות. כך חשבתי בכל אופן.

היא רכנה לעברי ולחשה לי בקול מקפיא דם באוזני :
"המתן פה, רצוי עם פחות בגדים דבילים, ואתן לך לא רק שתייה."
עיני נפערו בבהלה, אך לא יכולתי לזוז. לא ידעתי עם אני מוכן
לבאות, ואם הבנתי אותה נכונה, אך כאשר נתנה לי נשיקה קרה על
הלחי, ניחשתי לבדי למה הייתה כוונתה.

היא קמה מעל המיטה, במלוא הדרה בשנית, פשטה את מעיל הפרווה שלה
והניחה אותו על הקולב. כתפיה השדופות נחשפו אל מול עיני, וכל
גופה המעוצב נגלה מעבר לבגדיה, ורק חולצת "סלייר" אשר סטרה את
מראה מלכת הנשף השחורה הקשתה עלי לראות את גימורי חזה ומותניה.
על כתף שמאל זיהיתי קעקוע צנוע ושחור של ורד. ורד שחור בודד.
כה יפה, כמה מעודן, כמוה.

לאחר מכן יצאה מן החדר והותירה את הדלת פתוחה מאחוריה. אין איש
בבית, חשבתי לעצמי. במשך כמה דקות ישבתי לי, באור נרות הקטורת,
וניסיתי להיזכר מה עלי לעשות, האם לכך חונכתי ? כמובן שלא
הייתי עם אישה אחרת לפני כן, והזדמנות זו נשמעה כה מפתה.
החלטתי לא לאכזב לא את חגית ולא את עצמי, ופשטתי את נעליי
ומכנסיי. כך ישבתי לי, עם חולצה וגרביים בלבד, בחדרה של חגית,
על מיטת האפיריון הסגולה שלה.

שקעתי לי במחשבות על הפעם הראשונה המשמשת ובאה, על החוויות
שאוכל לספר כאשר אגיע לתיכון החדש, על השלב מעבר הכה קריטי
הזה, בו ילד הופך לנער אמיתי ואולי אף לגבר. ידיי התמתחו על
המיטה עד אשר הגיעו אל מתחת לאחת מן הכריות, ומצאו שם אלבום.
כריכת האלבום הייתה שחורה לחלוטין ולא זיהיתי דבר שכתוב עליה
בחושך, אך מציידו של האלבום היה כתוב "מטאליקה" באותיות קידוש
לבנה. הנחתי שזהו האלבום אליו התכוונה אז שמתי אותו בכיס
מכנסיי, הרי בלאו הכי התכוונה לתת לי אותו.
כאשר כבה נר הקטורת האחרון, הנחתי שמשהו אינו כשורה עוד. הכנת
לימונדה החל מסחיטת הפרי אינה עורכת כל כך הרבה זמן, אז החלטתי
לגשש ולראות מה מתרחש בחוץ.

כך יצאתי מחדרה אל המסדרון, כשרק חולצת הבית ספר הגדולה עלי
בכמה מידות מסתירה את מבושיי, וצעדיי לא נשמעים מבעד לגרביים
על השטיחים מקיר לקיר במסדרון, עד אשר הגעתי אל חדר המדרגות,
ממנו ניתן להשקיף על המטבח. אך לא היה במטבח איש. הבטתי לעבר
הסלון, אשר הייתי בטוח שהיה סגור, ושם מצאתי אותה. את חגית
כתר, עם בן זוג חדש או חדש-ישן, יושבת ומתבדחת עם חברתה ובן
זוגה שנשארו שם עוד ממקודם.

לא הבנתי את דבריהם, לא יכולתי להקשיב. שמעתי את המילים אך
הבושה כיסתה את אוזניי. המשפט היחיד שהבנתי הוא שחברתה של חגית
שאלה אותה מה שלום הילד אשר ראתה אותו מקודם עולה עמה לחדרה.
היא הביטה בה במבט של מישהי המנסה להיזכר ואז אמרה משהו
אודותיי, ושלטובתי הסתלקתי אם לא הבנתי את הרמז עדיין.

הדמעות עלו בעיניי.

במהרה חזרתי לחדרה ולבשתי את מכנסיי. אפילו לא טרחתי לנעול את
הנעליים אלא מיד יצאתי מבעד לדלת האחורית אל עבר הרחוב השני.
מרוב בושה לא רציתי בכלל לחשוב על ההשלכות של הערב הזה על
האישיות שלי. בעתות משבר אני נוהג לרוץ עד אשר אני נרגע. כעת
רצתי הביתה, מקום ממנו אני נוהג לרוב להתחמק, אך הפעם לא רציתי
להתחמק עוד. הוכחתי לעצמי פעם אחרונה שאני ילד מגודל והגיע
הזמן לשינוי מבפנים. אך איך ילד יוכל לכפות על עצמו להתבגר ?
העדפתי להדחיק את כל מה שקרה הלילה, אך כאשר הפסקתי לרוץ שמתי
לב שהאלבום של "מטאליקה" עוד מונח בכיסי. אולי עלי ללמוד ולא
לשקוע בצער ובבושה שלי.

הימים עברו, ולמרות שלא ראיתי את חגית זה זמן רב, בסוף חזרתי
ונפגשתי עמה, מעמיד פנים של נער בוגר, למרות שידעתי היטב
שהבגרות שלי היא מסווה בלבד. ויתרתי מתי שהצטרכתי, התנדבתי
כשהייתי יכול. היא הייתה צריכה עזרה בארגון מסיבות, אני עזרתי,
למרות הכל. היא נהגה כאילו דבר לא קרה באותו לילה, ואני נהגתי
כמוה. היא כינתה אותי בוגר לגילי, אמרה שהיא לא ציפתה לכזה יחס
וכזו בגרות מנער בן 16, והימים המשיכו לחלוף.
אני אט אט שקעתי בעולמה. סלייר, מגה-דת' ופנתרה. איירון מיידן
ומן-או-וור. שמעתי את הרוק הכבד אשר זעזע אותי בתחילה. הוא כבר
לא נשמע כל כך כבד. אולי למעשה אין בגרות. הכל ענין של תהליך.
אך הדבר אשר פחדתי ממנו יותר מכל הוא שאגלה שהתבגרתי ולא הייתי
שם כדי להיות עד לכך.

"צר לי, אבל אני פשוט לא רואה את עצמי בנויה לקשר כרגע." אמרה
נעמה, ומיהרה להוסיף "ואל תחכה שאני אהיה בנויה לאחד. בבקשה."
היא ניסתה להישמע כמה שפחות פוגעת אבל המילים שלה הסתבכו בתוך
עצמן.
"אני מבין, את אדם נפלא נעמה. אני אשמח להישאר אתך בידידות
בלבד, לא זכיתי להכיר אותך בכלל." אמרתי. היא חייכה ונתנה לי
את הורד שנתתי לה חודש לפני כן. אותו הורד, קשור באותו סרט.
באותו יום אשר יצאה מהכיתה וחיכתה לי אחרי שיעור ספרות מורחבת,
כאשר הצעתי לה לנסות לבוא עמי לסרט. לא ידעתי מה לומר לה.
הרגשתי כמו ילד קטן. רציתי לומר לה שאני רוצה להציע לה חברות,
אבל נזכרתי שאין אני נמצא בכיתה ו' עוד, אלא בכיתה י"א. כל
החופש הגדול חשבתי עליה, וכשהצעתי לה את זה, היא אמרה שהיא
צריכה זמן לחשוב על זה. בזמן הזה היא טסה לה, לטיול באיי יוון,
בילתה שם - שכחה מהכל ואז חזרה לכאן, ובלית ברירה - גם אליי.

עיניה הירוקות כזית, בהקו קצת מדמעה. היא לא רצתה לפגוע בי.
איש לא רצה, לא עשיתי רע לאף אחד, הפגנתי מה שכונה מאוחר יותר
בגרות. אבל היא לא רצתה את זה. היא רצתה את הטיפוס האידיאלי
באותה תקופה, כתפיים רחבות אשר לא היו לי, שיער ארוך וגולש שלא
היה לי, גוף מסוקס שמעולם כנראה לא יהיה לי. הבנתי שאין לי מה
לחפש עוד. אני אינני בשבילה. אינני מוכן להשתנות, גידלתי לי
עולם משלי שלא רציתי לוותר עליו תמורת שום אהבת-נעורים, אך זה
כאב. כאב מאד.
הלכתי לי, הפעם כמו נער בוגר, לא כפי שהצעתי לה את אהבתי לפני
כחודש, וברחתי כילד מתרגש. לא היה לי מה להפסיד, לא הייתה לי
עוד סיבה להביט אחורה. לרגע לא ידעתי מה חיפשתי בה. לרגע מצאתי
בה הכל. הייתי מבולבל. הייתי למעשה שבור. הגעתי הביתה לאחר
כשעה וחצי והבית היה נעול. זכיתי לתנחומים קטנים וגדולים - אבל
שום מילה לא יכולה לרפא שברון לב שכזה, אפילו הטיפשי ביותר. לא
הרשתי לעצמי לבכות. לא יכולתי להרשות לעצמי. הכל היה יותר מדי
בשבילי. כל כך הרבה ציפיות שבבת אחת התנפצו לרסיסים. הבית היה
נעול. הלכתי לי לשוטט. לא היה לי מפתח. הכל נראה לי שבור כרגע.
אני גם מנסה להיזכר באותו יום, באותה שעה ביום ואני זוכר רגעים
שבורים מעטים בלבד. אני זוכר רוכב אופניים מקצוען עוצר אופניו
ומביט בי. אני זוכר כלב שחור שנובח וחדל ברגע שאני מתקרב אליו,
ואני זוכר נהג כעסן אשר חדל מלצפצף ברגע שחלפתי באזור פקק
התנועה בו היה.

הגעתי שוב לארמונה של חגית. בשעות היום הוא נראה פחות ארמון,
יותר כמו בית עשיר ומפואר, אצילי אך זקן, מיושן, שנשכח מאחור.
אני גם לא זוכר איך נכנסתי, ומי קיבל אותי פנימה, אך אני זוכר
היטב את חגית, את הקור שהפך לחום.

זכרוני חוזר אליי כאשר אני שוכב על מיטתה, והיא מחבקת אותי
כידידה הטובה ביותר שלי. אני בוכה כמו ילד קטן והיא ממשיכה
לנחם אותי בשעה הקשה ביותר שהנפש הפגיעה שלי ידעה. סיפרתי לה
על נעמה, על הציפייה שנבנתה במשך שנה, על ה"לא" ללא עוררין,
ואף סיפרתי לה על הרגשות שלי, על הבגרות שאני מנסה לדמות, ואיך
אני מרגיש שכל העולם בוגר ורק אני למעשה מנסה לחכות את
התנהגותו, את הבגרות שלו, רק לתאם את המעשים כדי שיראו כאילו
אני בוגר לגילי.

היא נשקה לי נשיקה חמה על לחיי ועל מצחי ואמרה לי שכולנו ככה,
וגם מי שנדמה כאילו מקומו עם המבוגרים, אז הרי טעות זאת. היא
הייתה מש"קית ת"ש בצבא,  והיא ראתה איך חיילים, דמויות שאמורות
לייצג סופית את השלב הבוגר של הנער שעליה מוטלת אחריות של חיים
ומוות, איך הם מתייפחים כמו תינוקות, מבקשים רחמים, אין בגרות
אמיתית כפי שאנו מכירים אותה, הכל שאריות של מיתוסים על
גיבורים ישראלים ופה ושם גם איזה אבא אמיץ ודמות אחראית
טלוויזיונית. אנשים אשר מראים בגרות מחכים אנשים בוגרים אחרים,
שכנראה גם הם מחכים אחרים שמחכים אחרים, ומעטים הם ההם
שמתחילים זאת בעצמם, אך עדות לבגרות אמת היא להודות בזאת.

לא היה לי משנה כבר. אני לא רציתי כבר להיות בוגר כדי להיות עם
נעמה, או עם חגית או כל אחת. אני רציתי לחזור לקונכייה הקטנה
שלי, רציתי לצעוק את זה שלא אכפת לי שאין לי אף אחת ולא הייתה
לי אף אחת - אני לפחות בודד בעצמי ולא בודד כמו אחרים שבודדים
עם כולם. כל כך הרבה מחשבות רצו בראשי, והבכי לא פסק, אך נחלש.
היא ליטפה את פניי האדומות וכיסתה באצבע את שפתיי.

"שששש..." לחשה ונשקה לי. לא נשיקה קרה. נשיקה אמיתית. אז היא
הניחה את כפות ידיי על כתפיה, שיעטפו אותה, והחלה פושטת את
חולצתה. ידי נשארה על כתפה גם כאשר נגעתי בעור שלה, ללא פחד או
יראה, מלטף את המקום בו ראיתי פעם שעברה ורד שחור.

התעוררתי בשלולית לחה של מים. נרדמתי בשירותים כל הלילה. הריח
הנוראי היה עדיין שם, אך אולי הוא פשוט נספג בבגדיי.
ידעתי שהיום הפציע כי ראיתי את אור השמש בוקע מבעד לזגוגית
החלון השבורה.
שטפתי את פניי המיוזעות מהלילה הנורא ויצאתי מן השירותים. נדמה
היה לי שמעולם לא הרגשתי כל כך רע וידעתי שעלי לקום. אין אני
במיטה בבית, אני בתל-אביב, לא לבדי, יש לי אחריות גדולה מדי.

חזרתי אל החדר שלנו. שאר האנשים עזבו את המקום ורק היא נשארה
מכוסה ורועדת בקור. כנראה מזג האוויר השתנה בכל זאת בלילה.
"את בסדר ?" ליטפתי את זרועה ברכות ונראה שהיא נרתעת ממני
כאילו יריתי בה בכתף.
"אני...אני בסדר." אמרה מירי ופקחה את עיניה. הושבתי אותה על
המיטה וחיבקתי אותה, כיסיתי אותה בשמיכת הצמר כדי שלא תקפא,
וחיממתי את זרועותיה. "אתה היית פה כל הלילה ? אתה נשארת איתי
?"
"ודאי שנשארתי אתך. אני לא אנטוש אותך אף פעם." אמרתי לה
והמשכתי לחמם אותה. זה באמת היה אחד מן השבועות הקשים בחיי.
אני מקווה מאד שהוריה לא יגלו שהיא הייתה בטיפול נמרץ כל אתמול
בגלל מנת יתר. אני לא יודע אם הם יוכלו לסלוח לה אי פעם. אני
יודע שאני אשמור עליה מפני רע, גם אם אין היא תאהב אותי בכלל
אי פעם, ותשנא אותי כמו שחברתה לחיים שונאת אותי, אני אשמור
עליה.
"אתה מתנהג ממש כמו מבוגר. זה ממש בוגר מצדך לעשות את זה,
למרות שאתה יודע שאני לא יכולה להרגיש כלפיך כלום." היא אמרה,
ששפתיה רועדות, ואני ממשיך לחמם אותה.
"זוהי לא בגרות, נע...מירי. בואי נעשה לך מקלחת, אם נצליח
להוציא אותך מזה. את מסוגלת ללכת ?" שאלתי אותה והיא ניסתה ללא
הצלחה. הרגשתי שאני צריך להתקלח בעצמי, אבל קודם כל הובלתי
אותה למקלחות.

אם הייתי צעיר יותר, אולי הייתי מתרגש מכל העניין הזה. לרחוץ
את הנערה הכי יפה מכל החבר'ה, הכי הכי יפה, שכולם חיזרו אחריה,
יושבת לה במקלחת ערומה כביום היוולדה. אך כאשר אני רואה אותה,
חסרת אונים, צללית אדם לעומת מה שאני זכרתי ממה שאני יכול
להרגיש ולאהוב ולבכות ולרצות ולהתקרב. אני לעולם לא אוכל לאהוב
אותה כמו שאהבתי את נעמה,אבל אני לא חושב על זה כבר. אני רק
דואג שלא תחליק ותישאר עומדת, ועוזר לה לחפוף את הראש ולהסתבן.
אני לא מתרגש מזה, אני יותר מפחד שיקרה לה משהו רע. אחר כך היא
אומרת שהיא רוצה להקיא אז אני עוזר לה לא ללכלך את עצמה,
וכשהיא מתלכלכת קצת אני מנקה אותה שוב. ואז היא יושבת תשושה על
הרצפה. עירומה לגמרי. היא רוצה קצת שקט. היא לא נראית רע יותר
מדי, היא נראית שוב אותה בחורה, הכי יפה, הכי הכי, אבל היא
חסרה, היא ריקה. אין את הרוח שלה בקושי. ואני נותר להביט
מעליה, ידי משמשת לי תמיכה כנגד הקיר, ואני בוהה בה כאילו סתם.
לא אותו מבט שידעתי מכיתה י"א. מבט ריק, כמו מבט בכיור. והיא
מביטה בי קצת בעיניה המעורפלות ולוחשת בקול צרוד :
"אני אוהבת אותך."

לא רציתי לשמוע את זה.