אני חושב שהרגע שהפסקתי להאמין באלוהים היה הרגע בו יובל אמר
לי שמגרד לו בכף רגל ימין. הסתכלתי בעצב על המיטה בה שכב יובל
ולא יכולתי להסיר מבטי מהחלל הריק שהיה בקצה המיטה. בדיוק
במקום בו רגליו היו אמורות להסתיים, היה כתוב בברור "שייך לבית
חולים סורוקה מחלקה כירוגית א'". התאמצתי לא להתרגש ואמרתי
ליובל ברוגע "זה בסדר יובל זה יעבור, זה רק מהתפרים", יובל
חייך חיוך מוזר ונפל חזרה למעמקי הזיות המורפיום בו הולעט
בימים האחרונים.
נסעתי באוטובוס בחזרה ליחידה, למחסום בעזה, ובחיי שקיוויתי בכל
לבי שיעלה איזה מחבל מטורף ויעיף אותנו לשמיים. כשנגמרה הנסיעה
הורדתי את הכיפה שלי בפעם הראשונה בחיי ומאז לא חבשתי אותה
שוב. אני לא יודע למה דווקא האמירה הזו של יובל סיימה את הרומן
בן 20 השנה ביני ובין אלוהים, מה שלא הצליחו לעשות לא רבה יצחק
החוזר בתשובה שהיה מנסה למשש אותי בכל הזדמנות שנקלע לבית
הוריי ולא אמא שלי שבפעם האחרונה שראיתי אותה שכבה על מדרכת
ביתנו בבני ברק מתבוססת בדמה לאחר שקפצה רק דקות אחדות קודם
לכן, ממרפסת ביתנו בקומה הרביעית של הבניין הכי מכוער בעיר. את
הפתק שהשאירה אמא לאבא בבית ובו כתבה שאין אלוהים ושהיא אינה
יכולה להמשיך כך לחיות חיי שקר, זרקתי לפח האשפה. מעולם לא
סיפרתי עליו לאבא.
לא יכולתי להבין את זה לא יכולתי להבין את הציניות הזו, את
האכזריות שבדבר לקטוע למישהו את הרגליים ולגרום לו שירגיש אותם
עוד, לגרום ליובל שהיה האתלט של הפלוגה להתבזות כך ולחפש את
הרגליים שלו כאשר הן מזמן כבר אינן עמו ולבטח נמצאות 4 קומות
מתחת במרתף בית החולים. בכל התחקירים שלאחר האירוע וגם לאמא של
יובל לא סיפרתי על התמונה שרדפה אותי ללא הרף, כיצד יובל זעק
בכאב וחיפש בזחילה תזזיתית את רגלו הימנית עד ש מצא אותה
ובאופן הכי לא מובן אחז בה כאמא האוחזת את תינוקה וחיבק אותה
קרוב ללבו בעודו ממשיך לזעוק.
כשהגעתי ליחידה חיכה לי בש.ג. ערן המ"פ עם הכיפה הסרוגה הכחולה
והציונות שלו מונחת על ראשו באופן בולט ומעצבן, ראיתי בעיניים
שלו כשהוא שאל מה שלום יובל שהוא הבחין בכיפה השחורה החסרה
שלי. עניתי לו ביובש "יובל?, הוא בסדר" והוספתי בלאקוניות
איומה "הורידו לו את הרגליים ועדיין לא יודעים בדיוק מה נפגע
בעמוד השדרה שלו אבל חושבים שנקרעו לו כמה עצבים  שם". ערן
הניח את ידו על כתפי ואמר לי "מויש אני רוצה שתדע שהמג"ד,
המח"ט וגם האלוף חושבים שהייתם עשר שם במחסום, פעלתם כמו
שצריך, הגבתם באופן היעיל והמהיר ביותר, חבל רק שיובל נפצע"
ואז הוא הוסיף " אמרתי לך בטירונות יחידה שאני אעשה ממך
לוחם?!" וטפח לי על הכתף. "תודה" עניתי ולחצתי את ידו בחוזקה.
לא הודיתי לו על מה שאמר, אלא על מה שלא אמר ואני חושב שהוא
ידע זאת, על שלא שאל אותי על הכיפה, הוא ידע, הוא הבין, אני
בטוח בזה ראיתי שהוא הבחין ובכל זאת לא שאל. באותו ערב ביחידה,
השאלתי סכין גילוח וגילחתי את זקני המדובלל גם כן בפעם הראשונה
בחיי.
בשבועיים שלאחר מכן לא ביקרתי את יובל, לא חשבתי על כלום באותה
תקופה, ביצעתי את המטלות כפי שנתבקשתי, סיורים, מחסומים, מה
שביקשו עשיתי. היחס אלי בפלוגה השתנה, חשתי שישנה איזו יראת
כבוד סמויה שמלווה אותי, כאילו אני כבר הייתי שם, שם, כלומר,
בקרב, בהיתקלות; ועוד יצאתי מזה בשלום בעוד יובל נפצע, זה
הדביק לי איזו מין הראויות כזו או מעין כבוד, שאני הייתי עם
יובל הלוחם הכי טוב בפלוגה ואני הייתי זה שיצא בריא ואני, מויש
-החנון של הפלוגה, היה זה שירה במחבלים ועשה וידוי הריגה.
אמא של יובל הייתה זו שהייתה צריכה לבשר לו כי לא רק שאין לו
רגליים יותר מהברכיים ומטה אלא גם שכמעט כל פלג גופו העליון
משותק לחלוטין. לאחר שבישרה לו התקשרה לבסיס שלנו וביקשה לשוחח
איתי, הקפיצו אותי מאמצע סיור. לא הייתי צריך לדבר אתה בכדי
לדעת מה היא רוצה ממני, לקחתי את הטלפון בחשש ואמרתי "שלום
גברת שביט", היא בירכה אותי לשלום ומייד הוסיפה, "משה, יובל
שואל מה שלומך, הוא ביקש שאמסור לך ד"ש", שתקתי ,ידעתי בדיוק
מה הוא מסר לי ועניתי לה בשקט, "כן, מחר אני יוצא הביתה, אני
אגיע לבקר אותו בבית חולים, תמסרי לו שאבוא".
ביום שלמחרת הגעתי לבית החולים בצהרים. ישבתי עם יובל לבד
בחדרו, שתקנו, חייכתי בעצבנות. יובל הביט בי ממושכות ואמר
"זהו, זה נגמר!". "מה נגמר?" אמרתי בהיתממות למרות שידעתי
בדיוק על מה הוא מדבר. "החיים" הוא ענה לי. שתקתי ,לא יכולתי
לומר דבר, במיוחד כי חשבתי שהוא באמת צודק, הם נגמרו, לא רק
בשבילו אלא גם בשבילי. בהתמדה מפחידה הוא המשיך ואמר לי "מויש,
אתה זוכר שהיינו בקו בלבנון ומרסל הארגנטינאי מפלוגה ג' עלה על
מוקש והלכו לו הרגליים, הביצים והזין?!". "כן, אני זוכר יובל"
אמרתי בחשש בעודי מתכווץ מפחד, יודע לאן הוא מתקדם. "אתה זוכר
שאמרת לי שאם יקרה לך כזה דבר את תעדיף למות ולא לחיות ככה",
הבטתי בו ואמרתי בהדגשה "יובל, זו סתם הייתה שיחה, זה לא אותו
דבר". "מויש" אמר יובל והסתכל בי, נעלב וזועם, "אל תזיין לי את
המוח, אני זוכר בדיוק את השיחה, אני זוכר שאמרת לי שאם יקרה לך
דבר כזה אתה תעדיף למות ולא להמשיך לחיות ככה כמו נכה מסכן בלי
זין, ואני אמרתי לך מויש שאתה צודק, אתה זוכר?!" הרים יובל את
קולו . הסתכלתי על הרצפה ושתקתי, כי זכרתי כל מילה, ויובל
המשיך " ואתה זוכר מה אמרתי לך, מויש, אמרתי לך שגם אני הייתי
מעדיף למות, זוכר או לא מויש?!". "אני זוכר, אני זוכר" אמרתי
בעייפות נוראית והמשכתי להתבונן על המרצפת קרמיקה הכחולה מתחת
למיטה של יובל. "ומה אמרנו, אתה זוכר?!" המשיך יובל. שתקתי, גם
יובל השתתק. אחרי כמה דקות אמרתי בכעס "אז מה? אז מה אתה רוצה
שאני אעשה, תגיד לי יובל, מה?" צעקתי "אתה רוצה שאחנוק אותך עם
הכרית עכשיו, מה אתה רוצה בדיוק?". יובל שתק ואז אמר בשקט,
במבט מושפל, "הבטחנו שלא ניתן לזה לקרות, שלא ניתן לשני לחיות
ככה כמו כלב, מושפל בלי זין, בלי כלום, הבטחנו מויש". "אני
יודע" אמרתי לו בעצב "אני יודע, אבל זה היה כשהיינו ילדים, זה
היה..." ובאותו רגע נכנסה אמו של יובל לחדר עם מחיוך מאולץ,
מנסה להראות שמחה בשביל יובל, כאילו כלום לא קרה, והיא שאלה
בתמימות "מה, ילדים, מה היה?" השתתקנו שנינו, "כלום" אמר יובל,
"כלום", ואני מייד אמרתי "טוב אני צריך ללכת, השבת תיכנס עוד
מעט ואני אאחר הביתה". יובל הביט בי בזלזול ואני ברחתי כמעט
רצתי, הלכתי מהר כל כך במסדרונות בית החולים, עד שהשומר עצר
אותי ושאל בחשש אם קרה משהו חשוד שעליו לדעת.
אבל לא חזרתי הביתה. במשך החודשיים שנותרו עד לשחרור, לא הגעתי
הביתה, בחופשות ובאפטרים נסעתי לישון בתל-אביב בהוסטל בדרום
העיר. כשהייתי חוזר מההוסטל לבסיס, בתחנת האוטובוס באלנבי
הייתי רואה את אברום, אברום שהיה איתי בחדר כשהיינו ילדים,
אברום שעזב את הדת בגיל 15 והיום הוא עומד בפינת אלנבי ומנסה
לקנות מנה, התעלמתי ממנו בעקביות. אני ידעתי שהביתה אני לא
חוזר, ידעתי שאני צריך לרוץ קדימה, שאם אתחיל לדבר על כך שאיני
מאמין באלוהים יותר, שאם אעלה את הנושא אפילו לשניה, בפני אבא
או אחד מהרבנים בשכונה, כבר לא אעזוב את הדת, כבר אשאר שם. כי
ידעתי שהם יענו לי, על כל שאלה שלא תהיה לי הם יענו לי, הם
מתורגלים בזה, אני הרי לא הראשון שמאבד אמונה, הם יודעים איך
להתמודד עם זה, על כל שאלה שאשאל תהיה להם תמיד תשובה. ידעתי
שאני צריך לברוח שאסור לי להסתכל אחורה, אפילו לא לשניה. זה
היה כנראה הרעיון שמאחורי סיפור אשת לוט, מבט אחד לאחור וזהו
אתה נשאב, אתה מתחיל לפקפק ואתה משותק, לא יכול להתקדם יותר.
אז ברחתי. לאבא בישרתי בטלפון, הוא טרק לי, ידעתי בדיוק מה
המשמעות של הדבר, הבנתי היטב.
למען האמת זה הקל עלי, הקל את ההתמודדות שכה חששתי ממנה, שמחתי
להתנתק מהם ועוד יותר שמחתי להתנתק מהבית הזה, מהבניין המכוער
הזה. כשהשתחררתי, עברתי לגור בתל-אביב ליד שנקין, רציתי לפתוח
דף חדש, למחוק הכל, "טאבולה ראסה" כמו שהיו אומרים לנו השוטרים
הפלשתינים בסיורים המשותפים בעזה והיו מסבירים בחיוך, "דף חדש"
הכל נקי, מתחילים מחדש, כאילו כלום לא היה. ויובל היה מחייך
וחוזר אחריהם, כאילו משנן את דבריהם "טאבולה ראסה", "טאבולה
ראסה" והיינו כולנו צוחקים. זה היה כמובן לפני שהם פתחו באש
עלי ועל יובל לפני שירינו אחד על השני כמו מטורפים.
הייתי חייב להתפרנס, הייתי לבדי, אימא עזבה מזמן, ואבא, אבא
בעצם גם הוא עזב מזמן. התחלתי לעבוד כברמן בפאב ברחוב בלפור.
אני לא יודע על סמך מה קיבלו אותי, אני הרי בחיים לא ידעתי מה
זה אלכוהול מלבד יין של קידוש, אבל קיבלו אותי, עירית המלצרית
אמרה לי שארנון הבעלים נדלק עלי, לקח לי בערך שבועיים להבין מה
זה נדלק עלי, ועוד שבועיים להבין שגם עירית נדלקה עלי. מסתבר
שלא סתם ניסה רבה יצחק למשש אותי בילדותי, כפי הנראה "היה בי
משהו" כמו שאריק היה אומר כשהיה מביט בי בערגה מעבר לדלפק
המשקאות. גיליתי את תל-אביב. ידעתי  איפה היא לפני כן, אפילו
הכרתי את דיזנגוף סנטר, אבל לא ידעתי באמת מה זה תל-אביב.
גיליתי אותה דרך האלכוהול, דרך סמים והמסיבות ודרך מיטות של
בחורות שלא רק שלא זכרתי את שמן ביום למחרת, אלא לא זכרתי
אפילו איך הגעתי אליהן הביתה בכלל.
אני, מויש, שעד לפני חודשים מספר לא יכולתי להביט ישירות בעיני
בחורה, מי היה מאמין, בטח לא אני.
וככה זה היה נמשך, אלמלא אותו יום ,אחרי שנה לערך מיום השחרור
שלי התקשר אלי יובל. הוא אמר בטבעיות "אהלן מויש" ואני הרגשתי
כאילו אלוהים תפס לי את הבטן פתאום ולחץ ממש חזק, אבל ממש וזרק
אותי אחורה לעזה למחסום ליובל המחפש את הרגל שלו. "אהלן יובל
עניתי". ליובל הייתה יכולת מדהימה לשבור את הקרח, יכולת שהצילה
אותי עוד בטירונות כשהחברה כעסו עלי, הדוס הזה שנדחף להם פתאום
עם הכיפה והזקן, ויובל שכולם העריצו, עשה מכל הסיפור צחוק
וכמעט הכריח את כולם להיות חברים שלי. יובל התעלם מהקרירות שלי
וביכולת המיוחדת הזו שלו שינה את הסיטואציה מקצה לקצה ואמר לי
"מויש, תירגע, טוב תירגע". יכולתי לראות אותו מחייך מבעד
לטלפון כשהוא אמר זאת ואמרתי בקול רך יותר "אני רגוע" והוא
המשיך בקול רם יותר "תירגע אמרתי לך מויש, אני שכחתי מכל
הסיפור הזה של מרסלו, טוב?, זה בכלל לא מעניין אותי כבר,
בסדר?", "בסדר" עניתי כשאני מחייך מאוזן לאוזן. "טוב, אז תיקח
את הרגליים שלך ותגיע לבית של אימא שלי, אני יודע שאתה גר
בשנקין לידי, החברה מהיחידה אמרו לי שנהיית רב זיין, בליין
מועדונים" הוא אמר והוסיף כמעט לעצמו, אבל בפרגון הכל כך
ייחודי לו "מי היה מאמין, מויש הזיין, יאללה תגיע כבר" אמר
וטרק את הטלפון. הגעתי אחרי בערך 10 דקות- בערך באותה מהירות
שרצתי לאוטובוס של היחידה אחרי שאמרו לי שהתקבלתי ליחידה ושיש
לי דקה בדיוק להגיע לאוטובוס עם כל הציוד שלי.
כשנכנסתי לביתו של יובל הרגשתי מעט עוינות מאימא של יובל, אבל
זה לא עניין אותי כלל, רציתי לראות את יובל, רציתי לדבר אתו.
אני זוכר שכשנכנסתי לחדר שלו וראיתי אותו שוכב על המיטה שלו
נראה כמו סופרמן אחרי שנפל מהסוס, עם רגליים וידיים רזות כמו
של ילד קטן, הופתעתי, בטלפון הוא היה נשמע כל כך בריא שבאמת
חשבתי שאבוא אליו והוא יהיה יובל של פעם, יובל המאגיסט של
הפלוגה שהיה תמיד סוחב אתו, פי שתיים תחמושת משהיה צריך, יובל
שהיה מרחף במסעות כאילו היה בטיול שנתי, כאילו אין סביבו אנשים
שבוכים מרוב כאב. אבל לא הוא היה שם במיטה שכוב עם ידיים של
ילד בן 10 שהודבקו לפנים של איש מבוגר, משותק בלי שרירים בלי
עוצמה, רק העיניים אותו דבר, רק הם. "אהלן יובל" אמרתי בחיוך
מאולץ וטפחתי בעדינות רבה על כתפו, "תגיד, איפה השירותים פה?"
אמרתי במהירות, "אני חייב להשתין", הוא הצביע עם ראשו לימין
ונכנסתי לשירותים, התיישבתי על האסלה. אחזתי את ראשי בידיי
ואמרתי לעצמי "מויש תתאפס, אל תשבר פה כמו ילד, צא ותחייך, צא
עכשיו" ויצאתי. ישבתי שם מנסה לא לחשוב על דבר ויובל דיבר
והסביר לי מה מצבו ואיך קוראים לעצבים שנקרעו לו בגב ושיש רופא
אחד בארצות הברית שיכול לחבר אותם ועוד, ועוד ואני לא שמעתי
כמעט דבר מדבריו ולפתע באופן ברור שמעתי אותו אומר " אתה יודע
מויש, לא היית מאמין, המקום היחידי שעוד עובד אצלי מלבד הראש
זה הזין, הוא כמו תותח היית מאמין? אה... מסתלבט עלי אלוהים,
בלי ידיים, בלי רגליים, אבל הזין עומד לי כמו חמור". יובל צחק
צחוק עצבני וגם אני. באותו ערב יצאנו יובל אני והחברה מהיחידה
לפאב בדרום העיר, ישבנו שם כולם ביחד צחקנו על כל מי שהיה אפשר
לצחוק עליו מהיחידה, רק עלי ועל יובל לא צחקו. אנחנו, כנכים
היינו מחוץ לתחום. מדי פעם היה יובל מבקש ממני שאיישר את ראשו
שהיה נשמט ימינה או שמאלה ויובל היה מתקשה ליישרו חזרה. בלילה
חזרנו לביתו של יובל ,ששון ואני העלנו אותו בכיסא הגלגלים חזרה
לבית אמו. ממש לפני שאמו קיבלה את פנינו ולקחה את יובל מאתנו,
אמרתי ליובל בלי שום סיבה מובנת ובלי כל הכנה מראש- לא שלי ולא
שלו -"תגיד יובל אתה רוצה לנסוע למזרח לטייל ביחד?" יובל הסתכל
עלי בתמיהה ואמר בכאב "מה יש לך מויש, את מסתלבט עלי, אתה נהנה
להכאיב לי או מה?" וששון דפק לי כזו בעיטה ברגל שהרגשתי היטב
במשך שבוע ימים לאחר מכן. "אני רציני", אמרתי והסתכלתי על יובל
"אתה יודע שאני רציני" הוספתי. יובל הביט בי ושאל "אתה בטוח
מויש, אתה מבין מה זה אומר, אני מתכוון לחיתולים לאמבטיות לכל
החרה, אתה מבין?". הנהנתי בראש ואמרתי "אני בטוח לאללה יובל".
כך היה, לקח לנו שבועיים בערך רק לשכנע את אימא של יובל לדבר
על הנושא ועוד חודשיים לשכנע אותה להסכים לכך שניסע ביחד
לטיול. אחרי שהוכחתי לאימא של יובל שאני יכול לטפל בכל בעיה
שיובל ייתקל בה ואחרי שרופאיו, למרות הזעזוע הראשוני שלהם
מהנושא, הסכימו שיובל יוכל לקבל טיפול ראוי בערים הגדולות
במזרח אסיה, הסכימה אמו של יובל שניסע ביחד למזרח, עם אלפי
הגבלות ותנאים שלא תכננו לעמוד באף אחד מהם כמובן. בשקט בלי
שאימא של יובל תדע הכנו עם החברה ביחידה מנשא, כמו מנשא
לילדים, שעליו תכננו יישב יובל ואני אסחב אותו על גבי במקומות
הקשים. לפני התאונה שקל יובל 80 קילו והיה שרירי למדי, לאחריה
הגיע יובל ל 40 קילו סה"כ הכל עור ועצמות. יכולתי להסתדר עם 40
קילו, ידעתי את זה, היה לי ברור שזה יהיה קשה, אבל לומר את
האמת לא המשקל הפיזי הטריד אותי, לא הסחיבה הפיזית של יובל
הפחידה אותי, אלא העובדה שאהיה לבד עם יובל מנותק מחברים
ומתירוצים, מנותק ממקומות לברוח אליהם, מחויב לענות על כל שאלה
שאשאל.
באפריל נסענו, עברנו ב"למטייל", עברנו חיסונים, החתמנו כל מה
שהיה צריך להחתים ונסענו עם כל הציוד הנחוץ, יובל על כיסא
הגלגלים שלו, אימא שלו בוכה בשדה והמנשא שלו טמון עמוק, עמוק
בתוך התיק שלי. בחודש הראשון של הטיול הקפדנו לטייל רק באתרים
מסודרים ותיירותיים ביותר בהם ניתן היה לעשות שימוש סביר בכיסא
הגלגלים של יובל. נבלענו בין הזונות של תאילנד, התיירים שבאו
לנפוש באיים והגרמנים שמחפשים שפחות מין תאילנדיות, היינו עוד
זוג מוזר בין כל מוזרי העולם. הטיפול ביובל לא הפריע לי כלל
משום מה, אפילו כשהייתי צריך להחליף לו חיתול ולרחוץ אותו פעם
ביום באמבטיה או במקלחת מתחת למים הזורמים על שרפרף מאולתר
שמצאתי. כשעברנו לנפאל ולהודו כבר לא יכולנו להסתדר עם כיסא
הגלגלים, רצינו להתקדם למקומות פחות מתוירים, רצינו לחוות כמו
כל החברה מהיחידה את המזרח עם כל סיפורי הטרקים, העישון
והזיונים, שאף אחד מהם עוד לא מימשנו. את אימא של יובל החלנו
להרגיל לפחות מידע ופחות טלפונים וכך לאחר כחודש של טיול עברנו
לנפאל ומשם להודו. יובל על הגב שלי כל הזמן והכסא מזמן מאוחסן
באיזו עיר נידחת. לאחר כחודשיים נוספים כבר הרגשתי בנוח עם
המנשא של יובל, זה לא הפריע לי, היינו כחלק אחד. מטיילים היו
מביטים בנו בתמיהה, חלקם שאל והתעניין בעדינות, אבל רובם,
במיוחד הישראלים ועוד יותר מכל הישראלים שטיילו בחבורות
צעקניות התרחקו מאתנו, פחדו מפנינו, היינו אלה שיכולים להרוס
את שמחת הטיול שלהם, לא רצו להיות בחברת נכה שראשו נשמט לצדדים
כל הזמן מלווה בשומר ראש שמסרב לכל הצעות עישון הגאנג'ה. חששו
שנעיב על שמחתם. לומר את האמת, לנו זה לא כל כך הפריע היינו
בתוכנו, הסתדרנו היטב, לא רציתי את כל הצעקות, העישון לא עניין
אותי כפי שעניין אותי בתל-אביב, ראיתי בילדים המעשנים במזרח,
פחדנים שחששו לעשן בבית אבא ואימא וברחו למזרח להתחבא ולעשן
ואז לחזור הביתה כמו ילדים טובים. בנוסף גם חששתי ליובל, חששתי
שגופו לא יוכל לעמוד בחוויות עישון סמים.
החלטנו לעשות טרק בהרי ההימלאיה, לקחנו פורטר - סבל, מקומי
שסחב לנו את התיקים ואני יחד עם יובל על גבי החלנו לטפס במעלה
ההר. הקצב היה איטי ומפרך, שם ממש הסתכלו עלינו כמו על
מטורפים, אבל אף אחד לא העיז לשאול. הפורטר שלנו חייך מין חיוך
מוזר כל הזמן, שלא ידעתי אם הוא נבע מכמות החשיש שעישן כל הדרך
או מהעובדה שהיה נהנה לראות אותי סוחב משקל כבד משלו. ההליכה
הייתה קשה גם ליובל שהיטלטל מעל גבי. נאלצתי לפעמים לקבע את
ראשו בעזרת מקל ומגבת בכדי שיוכל להישיר מבט אל הדרך ולראות את
הנוף המרהיב, מידי פעם הייתי אומר לו "אתה רואה יובל, פה היו
רמי וצוף מהיחידה, אבל הם הגיעו רק עד לפה, הם לא המשיכו,
התעייפו החנונים", "כן, תמיד הם היו חנונים" היה אומר יובל
באושר. בשלב מסוים הצטרפה אלינו בחורה בשם אמנדה, בריטית
שטיילה לבדה במזרח. בתחילה לא רציתי שאמנדה תצטרף אלינו, חששתי
ממה שיכולה בחורה לעולל לנו, היה לי נוח ככה לבד עם יובל,
התרגלתי. למרות זאת היא מצאה מאוד חן בעיני, לא רק המראה
החינני והגמיש שלה, אלא גם האופן הטבעי בו קיבלה את יובל ובו
קיבלה את יובל ואותי, היא לא הייתה נבוכה וזה היה חדש, נעים.
הבחנתי מייד כי גם אני מצאתי חן בעיניה ניתן היה לראות זאת די
בקלות וחששתי מזה ,לא ידעתי איך יובל יגיב. גם יובל אהב אותה
יכולתי לדעת זאת בקלות, היות וכל פעם שהייתה פונה אליו היה
אברו מתקשה בגבי תוך כדי תשובה. אמנדה הצטרפה, היא לא שאלה
אותנו באופן ישיר זה פשוט נוצר בצורה הכי טבעית שאפשר וכך
טיילנו שבוע שלם ומרענן יחדיו, כולנו היינו בשמים כל אחד
מסיבותיו שלו. פעמים רבות במשך היום, הייתי מחפש את מבטה
המרגיע של אמנדה, הייתי בהיי, לא הבנתי ולא עניינו אותי
ההשלכות. באחד מהלילות הבערנו מדורה ואמנדה הציעה שנעשן חשיש
ביחד, אני התכוננתי לסרב אולם יובל קפץ ואמר מיד, "כן בטח אני
רוצה". ראיתי כי אין טעם להתנגד והסכמתי, עישנו כולנו וצחקנו
שלושתנו ביחד, כל שטות הייתה מצחיקה, אמנדה חיפשה את עיניי כל
הזמן ואני התנשמתי בהתרגשות. המבט בעיניו של יובל כשעישן
לראשונה בחייו היה כה מנותק, כל כך חופשי ומאושר עד שממש כאב
לי שמנעתי ממנו את חוויית העישון עד כה, הרגשתי שעשיתי לו
עוול, הוא נראה לראשונה כל כך מאושר. בשלב מסוים יובל נרדם ליד
המדורה והבחנתי בהתרגשות כיצד אמנדה מתקרבת אליי בזחילה איטית.
היא החלה ללטף אותי ברוך, והתנשקנו, התרגשתי, ידעתי שאני מתאהב
בה. הייתה ממש שניה שהבחנתי שיובל מתבונן בנו, היה נדמה לי
שאני רואה דמעה בורקת בעיניו וזולגת על לחיו, מבע עיניו נראה
זהה למבע שהיה לו בבית החולים כשביקש ממני לקיים את הבטחתי
ולעזור לו למות. החלתי מכוון באיטיות את אמנדה לעברו של יובל,
קיוויתי שהיא תעצור בי, אבל היא הסכימה, הנחתי את ידה על פניו
של יובל כיוון שידעתי ששם יובל ירגיש את מגע ידה, נישקתי אותה
ולחשתי לאוזנה באנגלית "תאהבי אותו" היא נדרכה, התכווצה מעט,
נישקתי אותה על צווארה ודחפתי אותה באיטיות לעברו. באותו לילה
יובל איבד את בתוליו, עזרתי לאמנדה להתיישב על יובל והרמתי את
פלג גופו העליון של יובל בכדי שיוכל לנשק את שדיה של אמנדה
ואותה. יובל בכה, אני שנאתי את עצמי, התביישתי, ידעתי כי היא
עשתה זאת למעני וכעסתי עליה על כי הסכימה. למחרת היא עזבה,
השאירה פתק קטן ועזבה, את הפתק לא קראתי זרקתי אותו למדורה. כל
הדרך במעלה ההר המושלג, יובל מלמל באוזניי "תודה מויש, תודה,
אני מצטער מויש, תודה" אני שתקתי הלכתי בקצב קבוע ושתקתי
והתמונה של יובל מחבק את רגלו בעזה שבה לעיני כל הדרך. בדרך
התיישבנו ליד נחל שזרם לאיטו לידנו, כמו נחש ענק שלא מכיר
בקיומנו כלל, חשבתי על החטא הקדמון, זרקתי אבן למים וסיננתי
בשקט ליובל "נמאס לי ממך". יובל ענה בשקט "נו ידעתי שזה יבוא,
מתי שהוא, הרי אתה לא יכול להתמודד עם כלום, אתה, אתה כמו ילד
קטן, צריך לכתוב לך על הגב, "שביר" "אהה.." נחר יובל בזלזול.
"שביר?" אמרתי בחצי צעקה והפורטר שלנו הביט בי בתמיהה "שביר,
אני?" חזרתי, "יא חרא, אני סוחב אותך ואת הזין שלך בגב שלי כבר
שלושה חודשים ואני שביר!", "אתה אפס" אמר לי יובל בזלזול
אמיתי. "מה אתה רוצה ממני" צעקתי בכל כוחי והפעם הפורטר כבר
התרחק בשקט מאתנו. "אני, ממך?" אמר יובל בשקט "כלום, מה אני
יוכל לרצות ממך, מרכיכה כמוך?" "אני לא מבין" אמרתי "מה יש לך,
מה עשיתי לך, מה אתה רוצה ממני לעזאזל?", "בעצם יש משהו שאני
יכול לרצות ממך" אמר יובל בשקט, "מה?" אמרתי בלאות נוראית
וחשבתי על אמנדה מתכווצת לילה קודם בידי, "את הרגליים שלך" צרח
יובל בכל כוחו, " את הרגליים הדתיות, הפחדניות והמזוינות שלך,
אני רוצה שתוריד אותם כאן ועכשיו ותיתן לי אותן, וגם את הידיים
שלך יא בן זונה צבוע". שתקתי התאבנתי ויובל הוסיף " בגללך אני
ככה, בגללך אני שוכב על הגב שלך כבר שלושה חודשים, בגללך אני
צריך שאתה מויש החנון של הפלוגה יסדר לי זיונים, מי היה מאמין
אלוהים?!" "לך תזדיין" אמרתי וחזרתי שוב "לך תזדיין" ואז
הוספתי בשקט  "מה אתה רוצה ממני, יובל, מה?" ואז הוא הביט בי
במבט כזה שידעתי שהוא יודע, במבט שהפך את קרביי והוא אמר לי
בשקט "מויש, אני ראיתי!", "מה ראית?" היתממתי. "ראיתי" הוא
המשיך, "ראיתי שנתת לי להסתער ראשון, ראיתי את זה!". "לך
תזדיין" אמרתי לו בכעס וקמתי על רגליי. "על מי אתה עובד, מויש,
עלי?" אמר לי יובל והוסיף "אני אומר לך שראיתי, אני לא צריך
להסביר לך את זה, נכון?", " אתה מטורף" אמרתי, ואחזתי אותו
כאילו היה שק תפוחי אדמה, הנפתי אותו על כתפי והמשכתי ללכת
בשקט עוד יותר נוראי. בימים שחלפו הגברתי את קצב ההליכה, שנינו
שתקנו, הפורטר בקושי הזדחל מאחורינו, מבקש עוד ועוד הפסקות
עישון, הגובה הקשה עליו את הסחיבה. הקצב המוגבר והגובה לא
הועילו ליובל וראשו נשמט תדיר לצדדים, לא טרחתי לעזור לו, הוא
התנשף בכבדות בעורפי ושתק, לא התלונן אפילו לשניה. כשהגענו
לפסגת ההר ל 5000 מטר גובה אחרי חמישה ימים מאומצים, החל יובל
מתלונן על כאבי ראש וסחרחורת קשים בשלב מסוים החל להקיא ואז
השתתק ורק אמר שהוא רוצה לישון. פניתי לרופא אמריקאי שהיה גם
כן בפסגה עם קבוצת מטפסי הרים, הוא הביט ביובל על גבי, הביט בי
שוב בתמיהה, ואמר לי "תשמע ילד, לחבר שלך יש מחלת גבהים, עליתם
להר מהר מידי, אתה חייב להוריד אותו מייד הלילה לגובה נמוך
יותר אחרת הוא יכול למות." השעה הייתה 20:00 בערב, נכנסתי
לפאניקה, החלתי לרוץ כאחוז אמוק, תמורת 400 דולר שכנעתי את
הפורטר שיבוא אתנו בלילה ויראה לנו את הדרך למטה, וכל אותה עת
מלמלתי לעצמי "איזה אידיוט אתה מויש, שוב עשית את זה, שוב
פעם". ורצנו, רצנו בחושך בשלג, משתדלים לא למעוד, רצנו ביחד כל
הלילה וכל היום שלאחר מכן. מטיילים התבוננו בנו כאילו נטרפה
עלינו דעתנו. יובל שתק כל הדרך ומידי פעם הקיא על כתפי וחרחר,
הפורטר נשאר עם אותו חיוך מטופש כל הזמן ואני בכיתי, בכיתי
לאורך כל הדרך, בכיתי בשביל יובל, בכיתי בשביל אימא שלי ואבא
שלי ובעיקר בכיתי בשבילי, בכיתי כפי שלא בכיתי כשמצאתי את אימא
על המדרכה וכשרבה יצחק ליטף אותי, ריחמתי על עצמי. במשך כל
אותם 24 שעות של ריצה לא הפסקתי לבכות לרגע ומלמלתי ליובל כל
הזמן "אתה לא יכול למות ככה, אתה לא יכול למות לי". לקראת
שמונה בערב ביום למחרת שמעתי את יובל אומר לי בטון הציני שלו,
"תגיד, מויש, אתה יכול להפסיק לבכות כבר, מה אתה ילדה או מה?,
תפסיק עם זה כבר, ניפחת לי את המוח". נעצרתי בבת אחת והושבתי
אותו על הרצפה נשען על סלע ואמרתי לו מבין הדמעות "אז אתה חי
יא חרה", "כן" יובל ענה וצחק "כן, בטח לא בזכותך, אבל אני חי",
חייכתי והמשכתי לבכות בשקט, ואז אמרתי כמעט בלחישה, לאחר מספר
דקות "דוד יעקב", "מה?" אמר לי יובל "דוד יעקב" חזרתי על
דבריי, "מה זאת אומרת?" שאל שוב יובל בתמיהה כאילו נטרפה עלי
דעתי. ואז אמרתי "דוד יעקב, עליו חשבתי במחסום", "מה זאת אומרת
מויש? אני לא מבין" אמר יובל.  ואני עניתי "אני לא יודע למה
יובל, אבל כשהם פתחו עלינו באש ואחרי שהם זרקו את הרימון
והשבנו באש, ממש כשהחלטנו להסתער, חשבתי עליו, אני לא יודע איך
בשניה הזו בדיוק, נזכרתי בדוד יעקב. נזכרתי איך סיפר שכאשר
הגיע מאירופה לארץ בשנת 48 וגויס לצבא בעל כורחו, היה מקפיד
בכל קרב לתת לחברה האחרים להסתער לפניו ורק כשהיה רואה שהם לא
נפצעים ואין ירי היה יוצא אחריהם מהמחבוא שלו, תמיד צעד אחריהם
היה אומר ומגחך. עליו חשבתי שם." יובל חייך ואמר כבר במשפחה
הייתם חארות אה...". "כן" עניתי "כבר שם" והמשכתי " אני לא
יודע למה יובל, אבל בשניה ההיא לא יכולתי, לא יכולתי לצאת, ממש
שניה שהרגשתי שאין שום כוח בעולם שיוציא אותי מהמחסה שלנו,
ואתה יצאת, לא האמנתי שאתה קם, ואם לא היית יוצא אליהם הייתי
נשאר שם חבוי עד היום, מסתתר מפני הכדורים". אחרי שתיקה נוספת
יובל אמר לי
"מויש, נפגעתי ממטען, לא נפצעתי מירי, אתה יודע את זה". לא
הבנתי למה הוא חותר, "אז מה, אני הייתי צריך לצאת אתך, לא
הייתי צריך להסס" אמרתי. "מויש" אמר לי יובל בחיוך "תמיד היית
ילד, מה אתה מבלבל לי את המוח, מה אנחנו באולימפיאדה, מודדים
זמנים, אה!?" , "אבל גם אתה בעצמך אמרת ששמת לב" חזרתי
והתעקשתי,  "אמרתי, אז מה, טעיתי! וחוץ מזה מויש אתה יודע
שהייתי מגיע לפניך לטווח הפיצוץ של המטען, הרי אני רץ מהר ממך,
ככה שזה לא משנה מתי היית יוצא, אני הייתי בכל מקרה זה שהיה
סופג את הפיצוץ ולא אתה, לך אלוהים השאיר את תפקיד הגיבור לחסל
אותם, את החארות האלה בסוף", ידעתי שיובל מורח אותי אבל איכשהו
העדפתי להאמין לרציונליזציה העקומה הזו, העדפתי להתעלם מהפעם
ההיא שכל כך התגאיתי בה כשניצחתי אותו בריצת 100 מטר. נזכרתי
ביום שיובל קיבל אותי לפלוגה, ביום שהוא הציג אותי לכולם
והכריח אותם להתחבר איתי. "מויש, אתה בן אדם טוב, אלוהים תכנן
לנו כנראה גורל שונה, ככה זה קרה אל תעשה מזה סרט דרמה, טוב?!
" אמר לי יובל, פרצתי בבכי שוב ואמרתי "תודה יובל"  יובל אמר
בחיוך "נו שוב פעם הבכי הזה, אולי תפסיק עם זה". ואחרי הפסקה
קלה הוסיף "מויש, אני מצטער על אמנדה" , חייכתי אליו ברוך.
באותו לילה לראשונה בשנה וחצי האחרונות, לא חלמתי על יובל מחבק
את רגלו הכרותה, הוא שיחרר אותי, כמו שרק הוא ידע לעשות
,בסטייל, עם ליטוף.
טיילנו עוד שלושה חודשים נוספים. כשחזרנו לארץ  קיבלתי חיבוק
ממושך ושופע דמעות מאימא של יובל, שלחשה לי באוזני, "מויש אתה
מלאך", חיבקתי אותה חזרה נדף ממנה ריח מוכר, ריח של אימא ריח
של משפחה והודיתי לה.  בשעה 6 בבוקר באותו יום הגעתי לבני ברק,
ניגשתי לבית הכנסת ליד הבית שהיה פעם הבית הכי מכוער בעיר, אבא
עמד בקהל המתפללים והביט בי מבוהל, בהיסוס ניגשתי אליו, אחזתי
את ידו ונשקתי אותה, ואמרתי "סליחה אבא" הוא חייך וליטף את
לחיי ואמר לי "מתאים לך בלי זקן מוישל'ה", הוא חיבק אותי ובכה
ואז הוא אמר לי "אתה כל כך דומה לה, כל כך דומה לאימא שלך".
ואני אמרתי, "אני יודע אבא, אני יודע", וכל כך שמחתי שבגיל 12
ידעתי לזרוק את הפתק שלה לפח. ובאותה שניה, אותה שניה שהוא
חיבק אותי ידעתי, פשוט ידעתי שיש אלוהים, שהוא קיים, לא ידעתי
מה הוא רוצה ממני אבל ידעתי שהוא שם.