בחידלון בראשית, נשלט המרחב האין סופי ביסודות קמאיים של הישנו
והאינו ובזמן מן הזמנים, שכן בעת ההיא לזמן לא היתה משמעות,
עלה וגדש היש, בישנו והכביד על משאו ובה בעת, הלך ונחסר ההעדר
שבאינו ופער בהוויתו פצע שקוף וחלול .
בעצה משותפת, טמן הישנו זרע גדישתו הרבה, בחלל המחוויר שנפער
באינו ורווח לשניהם מאוד במאוד.
בחלוף תקופה שאפשר והייתה נצח של שתיקה הדדית ואפשר שהיה זה לא
יותר משבריר שנייה של שיח אהבהבים, אחז שבר גדול בתלולית שהעלה
האינו על פציעתו המחווירה ודרכו נבטה והניצה האלה.
עת בקעה ויצאה זו, אל חלל המרחב האין סופי לתוך קיום של יש
מאין, קרן המרחב באור יקרות, צהל הישנו בסיפוק וצחוקו של האינו
הצטלצל בקול פעמונים וממשיך הוא להצטלצל כך אומרים יודעי דבר,
בלילות שקיעה על הרי אררט.
ריחפה האלה במרחב ובישמה בניחוחות בריאתה חומר ושאינו וככל
שהיטיבה ראות, כך הלך ונחלש קול צחוקה עד אשר נדם, יען כי מצאה
הכל ולא כלום. נצטערה האלה על מי שהביאוה, נצטערו מי שהביאוה
על צערה והמרחב כולו לבש דמות יגון וצער כי לא טוב הוא הדבר.
מיהרו השניים לטכס עיצה, עוד הם מדברים, הלכה ולבשה האלה הגאה,
בתמירות קומתה, בגוונה הזהוב, שקיפות של חידלון ודומה היה כי
כשם שהגיעה ובאה, נעלמה וחדלה מלהיות.
לגודל האסון המתרחש עליהם, נבקעו האין והיש ונבלעו האחד באחר,
נמהלו בתוהו ובוהו, נרעשו ורעשו, המו ונהמו, נחרדו ועימם נחרד
המרחב כולו במין יבבה מחרחרת, צורמת בגסיסתה.
אפשר כי בזאת היה נסתם הגולל על הכל, אלא שבקריסתם ובקיעתם של
האינו בישנו, נמלא המרחב במים רבים. עוד המים גואים ועולים בו
ומשכרים בו במליחותם המתקתקה, הרווה המרחב את צמאונו הרב שניחר
בו לאחר מעשה, וקפליו ונפתוליו נמלאו עדנה ועונג במים הנפלאים
והנה עלתה ובאה מקצוות ליבתו המוצפת האלה, נוטפת ומותירה
במשעול צעדיה עקבות מים זורמים רבים.
בצעדיה הקלילים על פני המרחב, חתמה האלה בין מים עליונים ומי
תהום והותירה אחריה בקרינתה, מסילה של כוכבים.
ותרא האלה כי טובים צעדיה ותקרא למים העליונים שמים, והשמים
בהקו באור יקרות הכוכבים והמאורות שהניחה אחריה.
חייכה האלה חיוך רחב וקורן, אשר רבבות של שנים לא ניטל ולא
נפגם זוהרו והוא ממשיך להשתקף בלילות אפלים, שעה שמרצדים
כוכבי שמים ולוחשים לאוהבים ולנאהבים סודות של לילה.
רטנו מי תהום וחמדו כוכבים רחוקים שנטעה בשמים, ערגו גם הם
לחומה וביקשו כי תקבע אגן סהרה כבאחיהם. כך המשיכו לגעוש
מתשוקה מהולה בקנאה וחוללו סערה בזעפם ובקיצפם.
ותרא האלה כי לא טובים מעשיה באחד, וכי תיטיב לעשות באחרים,
מעשה ראשונים וקבעה שמם ים.
בלחישה לוטפת דברי אהבה, ביקשה האלה לנסוך רגיעה של עדנה והים
סער וגעש בהמייה בודדת, נשברו גליו באחת, אלי חוף לא קיים,
בכמיהתו, דאב תאב למגעה של האלה.
ראתה האלה, כי גדול כאבו של ים שבראה, נכרמו רחמיה וביקשה
להביא מזור לכמיהתו ולא ידעה נפשה מצער שכן, נתחוור לה במהרה,
כי מה שנתנה בידי האחרים, לא יכלה שוב לקחתו ולתיתו לאחד.
ובשנית, הועם זוהרה באחת ונשתקעה שוב בדמדומים של תהייה, עוד
היא תוהה, נקוותה בעיניה הצוחקות דמעה שקופה שזלגה במורד שנהב
לחייה וצללה כאבן שאין לה הופכין במים הגועשים. תחת כובד משקלה
של דמעה ראשונה יחידה זו, שקע הים ונקוותה מסביבו אדמה.
יש מי שאומרים, כי דמעה זו נקוותה למרגלות הרי אסיה הקטנה
ונחתמה במיצרי הבוספורוס שלעיתים שוקטים בצערה הסוער של האלה
ולעיתים רועשים בדממה קורעת לב.
יש אחרים שאומרים, כי כל הדמעות שאנו בוכים, מקורם והולדתם
בדמעה יחידה זו.
ראו השמים כי רב וכבד צערה של האלה וביקשו לשמח לבבה, כי לא
טוב הוא היות האלה בוכיה.
רכנו הם לקראתה בהשתופפותה, נשקו ברוך על עפעפיה ובנושקם נמהלו
מימיהם בשרידים הלחים שנותרו מדמעתה.
ממיזוג זה נבראה בת דמותה של האלה עת שקעה ביגונה לעת ערב, זו
הערבה הבוכייה שלימים עתידה הייתה ללבוש דמות של עץ למרגלות
הנהר הנואל שביקש להזרים תאוותו בה.
בבריאתה של זו, שבו וניטלו מדמות האלה הקדרות, היגון והצער
וניתנו לאחותה בת דמותה.
מיהרה האלה למתוח מיתרי עונות בזמן, וקצבה עונותיה ועונות
תאומתה בשמים ובים, ומנתה אותן שתיים שתיים.
עת סתיו וחורף קבעה האלה, משכנה של תאומתה בשמי העל, להקדיר
ולמטור עימם מדמעות ולהרוות אדמה סדוקה, בעודה סוערת במעשה
אהבה, קוצפת מתאוותה על גלים של תשוקה.
זריחתה קבעה בעת אביב וקיץ בשמי העל לנטוף במעשה אהבה מזהבה על
פני ארץ ומלואה, בעוד תאומתה מרווה ים בזרמים קרירים, שוקטת
תאוותו הסוערת בצוננים.
שחקה האלה בעיניים בורקות, מחאה כף, חייכה ברכות, בירכה לשלום
את בת דמותה גמלה על נדיבותה ביד רחבה ונפרדה מעליה לשלום.
קדרו שמים, לבשו כסות קרירות מכחילה לקראת בואה של תאומתה
ונמהלו לתוך הוויתה של זו, בתאווה נמזגו ונזלגו מעל לכסות
עננים מאפירים, יען כי התבוששו במעשה אהבתם.
וככל שהרבו לאהוב ולעלוס, הרבו והמטירו מתשוקתם מי חיים,
שמילאו וגאו בארץ לוחשים לקירבה סודות כמוסים של תאווה.
והים סער וגעש באלה העולה ובאה לקירבו, משתכשכת במימיו, רוכבת
על גליו ומפרפרת בו. באהבתם הרבה, געשו גלי הים בקצף של זהב
ובתאוותם שיברו אלי חוף בתולי של הארץ, רזי יצירה פרי תשוקתם.
במעשה אהבהבים שנמהל בין שמי על ועל פני הגלים, נטמנו בארץ
זרעי תשוקה שחדרו והעמיקו לחדור, מרעידים ומרטיטים בה פרפורי
עונג מתמשך. הארץ נרעדה והגירה מעסיסה ובגדול תאוותה הצמיחה
אלי על, פסגות של הרים, נושקת לאלים המשתלחים בה מטר.
בתאוותה הרבה, הזרימה תשוקתה בנחלים מתפתלים אל האלים שקצפו
ובאו על פתחה.
ובמעשה העילוסים הענוג שנמשך נצח רגעי או רגעים של נצח, הפעימה
הארץ והפיחה חיים בקירבה.
