אני מכיר אותו.
הוא ושכמותו,
הם שם תמיד
מופיעים מעת לעט
כל פעם בצורה אחרת.


הדחליל של השכנים לא יוצא לי מהראש.
יושב בקצה הערוגות שבמוחי
ומנדנד רגליים.

כבר כמעט שבוע
הוא מחכה שאתפנה אליו
בסבלנות מציק לי
בסופן של כל המחשבות.  

וכל כמה שאלך הפוך בתלם,
אנסה להתעלם  
למצוא מילים יפות
לרגשות ישנים, לשירים אחרים

הוא שם תמיד,
מנפנף החוצה,
את ציפורי מחשבותי
תובע בשקט את תשומת ליבי,
חיים עצמאיים.

או עד עכשיו ממש,  
אני יושב סוף סוף לכתוב,  
אוסף את כל קרעי הניירות,  
בדלי המחשבות,  
משפט, שורה, חצי חרוז,  

והוא לאט לאט,
יוצא החוצה  
עוזר לי לנסח את הרגשותיו,  
רצונותיו,  
ואיך הוא יראה בשיר.  

עכשיו כשהוא חופשי
אני תמיד איתו
נמצא בתוך הפיסקאות
מאחורי  
המשפטים והשורות.

שלום, דחליל יקר שלי,
הייה שלום ותן לי מנוחה,
אך אל תשכח לחזור.