2 באוקטובר 1999
מת החודש שחקן הקולנוע ויקטור מיצ'ור.

נפלתי קרוב לאדמה, ניחוח ורגב וטל,
קמתי, שמים מעלי, אפוף בכחול מעורפל,
פרפר מרפרף אל השקט.
הייתי גם ילד, אז הייתי קטן,
ראיתי קולנוע של צריף עץ מיושן.
ועשן של קסמים בחלל התהלך
כשויקטור מיצ'ור מהמסך אז חייך -
אלי.

נפלתי לאדמה, לא נפלתי הרבה,
השמים כה קרובים, נסוכים באורה של ערגה עתיקה,
בסינמסקופ של גוונים התייצב לעברי,
תלתליו משוחים בשחור צבעוני.
ויקטור מיצ'ור ורעיו על הבד,
משסע את הארי, שמשון הפלישתי,
זה הכל בשבילי, כן, זה רק בשבילי.

בקולנוע של פעם גאו המראות,
המסך הסתחרר בשאון וגבורות,
ומשק הגלגל וריצוד השריטות,
אלומה של אורות מהולה בעשן,
ובצד הזדחל מהמהם התרגום המיושן,
מדדה כקיטע, ממהר להשיג,
את ויקטור מיצ'ור שלי, עזוז הגבורות להפליא -
שוב חובט במלמד הבקר בפלישתים.

ומחלצות דלילה בשפעה של צבעים,
אדומים, ירוקים, כחולים, מה נאווים החיים -
פלישתים עליך, שמשון !
אל תחת ידידי, מחלפות הם רק הבל,
הנני אליך, שמשון.
אסור באזיקי נחושתיים מה נורא הוא הסבל,
אחוז בידי, שמשון.
אל הלהב המלובן את עיניך סמאו, התר את החבל,
הבט אלי, שמשון.

השתרגו השרירים, נאנחנו בצותא,
נפתלנו לחבוק את סיפי המקדש,
או אז צלחה עלינו רוח האלוהים התמימה היישר מן אש
השכינה השוכנת רק בקולנוע מיושן של עץ,
רק עלי ועליך, רק אתה ואני, שמשון.
ויקטור מיצ'ור שעשה אותי ילד,
ילד שנפל לאדמה, חבטה מתוקה,
מגבהים של ילדון שאחז בשחקים,
שהיו ענוגים, הו כמה נוגעים,
תודה לך, שמשון.
והנה שוב אתה מת לי, שמשון.