אין לי מקום בשבילכם, אמרתי להם.
הם לא ממש הבינו והגיבו בפנים תמהות במיוחד.
ניסיתי להסביר להם שבאמת אין לי מקום, זהו, הכל מלא. אני לא
מסוגל להכניס עוד כלום.
סיפרתי להם על העבר שלי קצת. על שנים של מילוי והעמסה ועל
תאונות בגלל עומס יתר.
הם רק המשיכו והביטו בי כאילו נפלתי מהירח.
ממש לא הבנתי מה כל כך מוזר להם. כאילו שאני היחיד בעולם שזה
קורה לו. הרי זה צריך לקרות להרבה אנשים בעולם. מה כל כך תמוה
פה, זה הרי תהליך הגיוני.
כמה מקום כבר יכול להיות שם, הרי ברור שיש לזה הגבלה מסוימת,
זה לא אינסופי.
והם המשיכו להביט בי בצורה מוזרה שכזו כאילו שנפלתי מאיזה
כוכב, כאילו הייתי ממש זר להם.
זה באמת היה קצת לא נעים, הרי בסך הכל הם רצו שנהיה חברים.
לכאורה לא בקשה גדולה, אבל מה לעשות שלא היה לי יותר מקום.
פשוט לא היה. כבר קרו לי דברים לא נעימים בחיים בגלל זה. אני
לא רוצה להכביד על עצמי. זהו, מאגר החברים והמכרים נסגר. אי
אפשר יותר להכניס אפילו מחט.
ניסיתי להסביר להם שזה ממש ממש עניין שבנפשי ואם לא אנתק איתם
את הקשר אני פשוט אקרוס ואתמוטט נפשית ומי יודע לאן זה יביא
אותי.
ישבתי שם במשך כל אותו ערב, בבית של גל, ניסיתי להסביר את
עצמי. לא רציתי שייפגעו. זה באמת לא היה בגללם, הם חבר'ה
מקסימים, שלושתם.
הם הגיעו כל אחד במיוחד מהעיר שלו בכדי לדבר על זה, ביקשתי
שיבואו ואמרתי שזה חשוב והם באו. אחל'ה חבר'ה הם, ממש.
אחרי כמה שעות של נסיון לומר את אשר על ליבי, הבנתי שאין לי מה
לנסות בכלל יותר. זהו. הם לא מבינים אותי. מביטים עלי כאילו
נפלתי מאיזה כוכב.
יצאתי מהבית של גל נפרדתי מכולם. חזרתי לחללית שלי שחנתה על גג
הבנין.
רשמתי לי ביומן שבני האדם לא מבינים בגרוש במה שקשור למערכות
יחסים בין אישיים,
והמראתי למאדים.