[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








קיבלתי את התפקיד הזה לפני חודשיים. אמרו לי - אל תדאג, זה
תפור עליך, אתה תראה, זה שטויות, יהיה בסדר, סמוך, סמוך. אתם
יודעים, פה זה ישראל. ואני, מה יש לי להפסיד? בכל אופן ככה
חשבתי אז. היום אני יודע קצת דברים על החיים שאז לא עלו במוחי
בכלל, ולמשל את העובדה שתמיד יכול להיות יותר גרוע, מה שנקרא
עקרון הרגרסיה האירציונלי.
אתם בטח שואלים - מה הוא בכלל מקשקש, איזה תפקיד הוא מדבר
בכלל, רגרסיה שמרגרסיה. אז אני אסביר והכל יהיה ברור.
הציעו לי ג'וב. לא סתם ג'וב. אמרו לי משהו ברמה. אמרו כסף טוב.
אמרו סביבה צעירה ודינאמית. אמרו משכורת פגז. ואני - מה יש לי
להפסיד. טוב אתם יודעים. אז.
שאלתי - מה הג'וב? אני הרי לא קונה חתול בשק, וגם לא מתחייב
לשום דבר לפני שאני בטוח פיקס.
אמרו לי - מדובר בתפקיד מאוד אחראי, בתחום התאורה הפלנטרית.
ואני הרי בתיכון, עוד לפני שזרקו אותי, למדתי חשמל במגמת
תאורנות.
ישר עניתי - למה לא אמרתם קודם, הרי אני האיש שלכם, אני תפור
לג'וב.
-מצויין! אמרו. - נחום ייקח אותך לחפיפה. תראה שלא תצטער.
החתימו אותי פה, החתימו אותי שם, מפה לשם מצאתי את עצמי עם
סרבל לבן, ארגז כלים וטוסטוס נוסע אחרי נחום, שהיה, כך אמרו
לי, ותיק בעסק.
נסענו דרך פרישמן, ככה לכיוון הים. בטיילת פנינו שמאלה והמשכנו
עד יפו. כל הדרך הטוסטוס שלי עשה רעשים כאילו עוד דקה והוא
מתפרק. השעה היתה כבר לפנות ערב. ככה בין ערביים כמו שאומרים.
ברמזור של הכיכר עם השעון שאלתי את נחום - תגיד, אז מה, הולכים
לתקן את המנורות בנמל? זה העניין?
נחום הביט אלי בחיוך אדיש. וואללה לא יודע אם הוא חשב לענות
לי, בכל אופן הגיע הירוק ובאמת המשכנו לנמל. למרבה ההפתעה
התאורה שם עבדה פיקס. שנים שלא ראיתי את כל המנורות שם עובדות
בו זמנית. זה הכניס אותי לאי שקט, אבל אמרתי לעצמי, מה אני
תאורן מוסמך או נקניק? מה אני מתחיל לשקשק פה? איפה חוש
ההרפתקה?
קשה להגיד שנשמעתי משכנע. המשכנו לאט בנמל, השמש בינתיים שקעה
וכמה כוכבים כבר ביצבצו. מלה יפה - ביצבצו. ראיתי שנחום גם כן
מסתכל על השמיים וגם מביט בשעון. - בוא, הוא קרא אלי, - צריך
להזדרז. אלו היו המלים הראשונות ששמעתי יוצאות מהפה של הבנאדם.
החנינו את הטוסטוסים ליד בית ישן עם טיח מתפרק כזה שנראה ששנים
לא פתחו  שם חלון או דלת. העפתי מבט סוקר על הבניין, בזמן
שנחום פרק את הציוד מהטוסטוסים והתעסק עם המנעול של הדלת.
הבניין נראה מוזנח, אבל כזה שהיו לו ימים יפים. היה לו גג
אלכסוני כמו בתים באירופה, וצריח גבוה מזדקר לו כמו איזה. טוב
אני לא אגיד, בכל זאת צריך לשמור על רמה ספרותית פה. משהו עם
הצריח הזה הטריד אותי - הסתכלתי עליו, ובחיי - אני נשבע שלא
הצלחתי לראות בדיוק איפה הוא נגמר. וזה לא שהוא היה גבוה כל -
כך, פשוט, משהו שמה לא הסתדר לי. עוד אני ככה עומד מסתכל, עם
פה חצי פתוח, ופתאום מרפק חד בצלעות מחזיר לי את הריכוז בעולם
הגשמי. נחום הספיק בינתיים לפתוח איכשהו את המנעול הסרבן. הוא
פתח את הדלת, שהשמיעה צליל חריקה כזה שהמתים לא משמיעים בקבר
שלהם. משהו נורא. יש לי מזל שאני לא רגיש. בפנים היה חשוך,
ומשום מה קריר, למרות החמסין.
- תזהר על הראש שלך, שמעתי את נחום מחרחר מלפני בדיוק חצי שניה
לפני שנכנסתי דוך עם הראש בקורת עץ שמנה, וקיבינימאט, קשה כמו
אבן. פלטתי צעקה, מלווה בקללה עסיסית שלא אחזור עליה כאן מטעמי
ספרות וכולי. מלמעלה שמעתי את נחום מגחך. עליתי איכשהו
בעקבותיו במדרגות לוליניות חורקות, ואז, אולי בהשפעת הבומבה
שחטפתי, הבליח בי הרעיון, למה לעזאזל - באנו לשם: זה מגדלור,
ובאנו לתקן את הפנס שלו! ומה יותר הגיוני מזה, יש נמל, נמל
צריך מגדלור, במגדלור יש פנס, פנס לפעמים נשרפת לו הנורה?
מעודד מהתובנה העמוקה שפקדה אותי עליתי במרץ הלאה. לתוך המגדל
חדרו כמה קרני אור מבחוץ והעיניים שלי התרגלו קצת לחושך.
הרגשתי שנהיה לי פנס בעין שמאל אבל זה כבר לא הטריד אותי,
והחרדה שלי ממקודם התחלפה כעת בחוש הרפתקה אמיתי.
עלינו עוד שתי קומות, עד עליית גג, כמו מין גלריה מתחת לרעפים,
שהרבה מהם היו חסרים ונכנס לשם כבר יותר אור, למרות שבחוץ די
החשיך כבר ורוב האור היה מהפלורסנטים שעבדו בחוץ, כאמור,
בניגוד לכל הגיון. נחום הביט החוצה דרך חור ברעפים, ושוב הביט
בשעון, והפעם בעיניים שלו כבר לא היתה אדישות והוא אפילו נראה
קצת מודאג.
-יאללה, תעמיס עליך ת'ארגז, אין לנו את כל היום, אנשים מחכים!

הוא נבח עלי והצביע על תיבה מטונפת ששכבה על הרצפה מתחת לכמה
שקים קרועים. הייתי בשוק כזה מהפקודה, ומעצם הסיטואציה שבלי אף
מילה התכופפתי והרמתי את התיבה, שלא היתה יותר קלה ממה שהיא
נראתה. לפחות היו לה מלמטה כתפיות כאלה, כמו של פק"לים בצבא.
העמסתי אותה על הגב, ומיהרתי אחרי נחום שכבר פנה חזרה למדרגות,
והמשיך לעלות אל מה שתיארתי לי שהיה הצריח המזדקר שראיתי
מבחוץ.
אז טיפסנו.
וטיפסנו.
אני עם ארבעים קילו על הגב, ונחום, שהואיל בטובו לקחת את שני
הארגזי כלים, מדרגה אחרי מדרגה בגרם הלולייני, מדי פעם אני
עוצר לנשום ונחום צועק לי להזיז ת'תחת. אני בחור בריא אני,
בצבא ישר עשו אותי מא"גיסט, עושה חדר כושר, רץ, מה לא. אבל
חליק, העלייה הזו במגדל החשוך גמרה אותי. חשבתי, איך זה שנורה
למגדלור שוקלת כל כך הרבה, וניסיתי להיזכר במה שלימדו בשיעורי
מגדלורים מהתיכון, ואם בכלל היו כאלה. אחרי עוד איזה מאה
מדרגות, קלטתי שיש משהו חשוד מאוד בזה שהמגדל הזה לא חושב
להיגמר. התכוונתי לצעוק לנחום משהו בנידון, אבל הייתי זקוק
נואשות לכל האוויר שיכלתי לנשום, והמשכתי לטפס בשתיקה.
טיפסנו.
מתחתי לא ראיתי כלום. למעלה גם. היה אור קלוש שרק עזר לי למצוא
את המעקה ולא להחליק ולשבור את מה שנשאר לי מהראש, ולא יותר
מזה. מדי פעם היו בקיר חלונות צרים כאלה, אבל כולם היו מעל
הגובה של הראש שלי ולא יכולתי להעיף דרכם החוצה מבט, ובחיי
שרציתי. חשבתי, יכלנו לעלות עכשיו את כל מגדל אייפל פעמיים.
ניסיתי חזק להיזכר אם לא ראיתי פעם את מגדל אייפל בנמל ביפו.
לא נראה לי. אבל גם בזה לא הייתי בטוח.
טיפסנו.
אחרי עוד טיפה של נצח, שמעתי עוד חריקה, צורמת יותר מההיא
למטה, וטראח - נפילה של איזה קרש גדול. הרמתי את הפרצוף המזיע
והמתנשף למעלה, ומשכתי את עצמי עוד כמה מדרגות. ראיתי שמה
שהשמיע את הקולות היתה דלת כזו מההן שנפתחות כלפי מעלה, שנחום
דחף והפיל. הסתכלתי מבעד לפתח, אל מה שהתגלה כמרפסת שבראש
הצריח. נחום כבר ישב שם על שרפרף אבן עם סיגריה דולקת. בשארית
כוחותיי, בחיי שבשארית כוחותיי, הרמתי את עצמי למעלה, וצנחתי
אחורה, משעין את המטען על האבנים הקרירות ונשען עליו בעצמי.
-עלית יפה, ילד. תנוח דקה, שחרר ת'רצועות, תשתה קצת, נחום אמר
לי בקול יבש וזרק אלי מימיה חלודה. שתיתי את כל המימיה.
התנתקתי מהארגז, והתיישבתי על יד נחום, על השרפרף. העפתי מבט
אל מעבר למעקה -
לא ראיתי שום דבר מעבר למעקה. הסתכלתי שוב. למטה למטה נראו
אורות מנצנצים.
- מה. מה.. מה הגובה פה? גמגמתי.
- עברנו את הסטרטוספירה. פה זה שלושים אלף רגל מעל לגובה פני
הים, ילד, פלט נחום והציע לי סיגריה. לא סרבתי.
- שלו.. שלושים אלף מה? רגל? ניסיתי לעכל את המספר שהוא אמר
לי, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היו הרגליים הכואבות שלי. נחום
הדליק לי את הסיגריה עם מצית שנראה כמו מבער ריתוך קטן, עם
בלונים כאלה. לקחתי שאכטה מהסיגריה. הטעם שלה היה מוזר. נחום
קרא את ההשתוממות שלי -
- בגובה כזה אתה לא מצפה שיהיה לך מספיק חמצן בשביל להדליק
סיגריה פשוטה, הא? זו סיגריה מועשרת בחמצן.
- אז, אז מה אנחנו נושמים פה?
נחום הביט אלי בחיוך.
-ילד, לנו יש את השיטות שלנו. בסוף תדע הכל.
הוא רכן אל הארגז, והתחיל להסתבך עם כל האבזמים והחבלים שפתחו
אותו.
- אז איפה אנחנו מרכיבים את הנורה הזו? שאלתי אותו.
החיוך שלו התגבר ונהיה לצחקוק.
-הא הא הא. נורה. בוא ילד תראה מה יש לנו פה! סחבת כמו סוס
קרב, הגיע הזמן שתראה מה הבאת על הגב!
והוא פתח לאט את התיבה. זוהר עמום התפזר מתוכה, מבעד לעוד
ערימות של שקים ישנים וניילונים, והאיר את הפנים הזקנים שלו.
ביד בוטחת הוא ניער את השמעטס, ו - - -
חשבתי שהלב שלי נפל יש לתחתונים.
בתוך הארגז שסחבתי על הגב לגובה של שלושת אלפים קומות, היה
מונח לו, לבן וענוג - הירח!
חיוך אבהי היה מרוח לנחום על הפנים. גם לי היה מין חיוך טיפשי.
האור היה נעים. לא התאפקתי, וליטפתי בעדינות את הירח. הרגשתי
אותו רועד קלות למגע ידי. זה היה ירח כמעט כמעט מלא. לא פלא
שהוא היה כזה כבד.
- קדימה, העבודה שלנו רק מתחילה, קרא אלי נחום, והתחיל להוציא
כל מיני כלים מהארגז - מפתח צינורות, פליירים, מקדחה חשמלית
נטענת, פטיש וכל מיני ברגים צינורות וחוטי חשמל.
הוא עבד כמו שד משחת, רואים, לאיש יש ניסיון בתחום. איפה כל
המורים הפישרים שלי מהתיכון, כולם מחווירים על יד מומחה כזה.
אני הגשתי לו כלים, עזרתי להזיז את הירח למקום, הסתכלתי,
למדתי, בסוף הוא אפילו נתן לי להבריג כמה ברגים בעצמי.
אחרי חצי שעה הירח היה כבר מוכן, יושב טוב במסילה שלו, ואפילו
התחיל לנוע מערבה.
-כמו שעון, מצאתי לנכון לציין.
נחום חייך ואמר
- חביבי, הירח היה פה לפני ששוויצרי אחד עוד לא ידע מה זה
שעון.
- אז מה פתאום קראו לנו לבוא, לתקן, לתלות?
- שמע, אחרי כל השנים, לפעמים יש קצת בעיות, פה תקלה, שם, פה
לא זורח הירח בזמן, שם נשרף איזה פיוז וצריך להחליף. מדי פעם
הוא עובר טיפול עשרת אלפים, ואז צריך להוריד אותו מהשמים
ולתלות שוב. וזה חביבי, התפקיד שלנו. שלנו אני אומר.
פה הוא נתן לי כזו טפיחה על השכם, שחשבתי שהנה אני נופל נפילה
חופשית מהסטראטוספירה בלי מצנח.
- אני כבר לא איש צעיר. העליות האלה כבר לא בשבילי. אולי עוד
פעם פעמיים אני אבוא להשגיח, אבל אחרי כן, אתה תכנס לנעליים
שלי, ילד!
חייכתי חיוך סתום. מה יכולתי לעשות. בכל זאת, איש זקן, רספקט
והכל.
ובכלל אני לא מתלונן, התנאים לא רעים, עבודה יציבה, משכורת
מכובדת מאוד, תוספת סיכון, קופת גמל, טוסטוס צמוד. אבל בכל,
תשמעו, זה לא מה שהיה לי בראש בתור קריירה. אני מתכוון, להיות
טכנאי ירח, עם כל הרומנטיקה שבעניין, והאפשרויות הבלתי נדלות
שזה פותח למשל, בכיוון היחסים עם המין הנשי, זו עבודה שוחקת.
וכל הסיפור הזה, מה הוא בא להוכיח? שתמיד אתה צריך להיזהר שלא
ידפקו אותך. ואני, אני לא מקטר כי יצאתי עוד בזול. אבל חברה
שמעתי, עובדים בשמש מזיעים כמו סוסים אוכלים חרא, אין יום ואין
לילה, יוצאים הביתה פעם בחודש או לפעמים כשיש איזה ליקוי חמה,
ולא שהם לא עושים כסף, אם נניח אתה רוצה להרביץ קופה ולטוס
לחו"ל, נאמר, זו עבודה סבירה. לא נגיד טובה אבל סבירה. אבל
תגיד לי, בנאדם, זה חיים?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מבין על
מה כולם
מתלוננים,
הנחיריים של
האדום מלמעלה
נקיים!


צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/5/99 18:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יונתן גנזי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה