"....wake up,wake up,wake up"
יום שני בבוקר 05:55  ניגמר לי ה-"ג",צריכה לחזור לצבא. אני
דואגת להשתיק את השעון המעורר לצמיתות וגוררת עצמי למקלחת.

"אבא קום, יוצאים ב-06:25" בחיי כבר אחרי שש והוא עדין לא קם.
מעניין אם הוא עובד עכשיו בכלל, מה הוא עושה עם הזמן שלו?.
ה"זמן שלו" איזה קונספט! זמן שהוא לא לעבודה אלא זמן להיות
עצמך(-זמן פרטי). אז מה אבא שלי עושה כשהוא רק עצמו? הוא עצמו
לבד? הוא עצמו עם עוד מישהו/מישהי? הוא חושב על אמא?

" השארתי לך הודעה במזכירה שיוצאים מוקדם! מה לא שמעת אותה??
טוב, קום!".

שש ורבע, אני נאבקת עם המדים שכבר ביקרו אצל התופרת ועדין
ניראים כמו חצאית של דוסיות שהפכו למכנסיים. כל פעם כשאני עולה
על מדים אני מרגישה שאני מחליפה את חליפת האישיות שלי בחליפת
מדי צה"ל - חליפת "תיקניות".התליון שרשרת שלי לא עולה על 3 ס"מ
הקוקו שלי עד קו האוזניים והגרביים שלי  (הגרביים!!!) בצבע
אחיד. אין ספק שאני נישארת בבית והמדים שלי הולכים לצבא.

אני נפגשת עם יעל ב-07:00 בתחנת הרכבת, יום מרתק של נסיעה
באוטובוסים לפנינו ושתינו מאוד נירגשות (מזל שאני לא עושה את
הנסיעה הזאת לבד, שלכל המעונין לדעת עורכת 4 וחצי שעות). אחרי
השוואת נתונים מעמיקה מסתבר שיעל הקיאה יותר ממני בסוף שבוע.
הצבא צ'יפר אותנו ובגדול. גם חמשוש, גם סיור בבסיס נוסף במקום
ללמוד וגם הרעלת מזון.