בביתי על סף דלתי,
היה מונח זה המכתב.
פתחתיו וקראתיו,
ולא ידעתי מי כתב.
ובמכתב כמה מילים
כמו ידעו אותי היטב.
ואני שמרתיו תמיד,
שלא יצא כל הכאב.
"לך,
והלילה, בו בעת כשיפגשו
ענן ורוח סערה,
אראה אותך מולי עומד,
ובידך אותה קללה.
תבוא זועק, שבור הרוס,
לא מצליח להחזיק.
לא בליבך הסוד כמוס
כי אם יצא כבר והזיק.
תשאל על כעס ואיבה,
תתחנן על נפשך.
ואני ללא רחם
אתקע סכין בתוך ליבך.
סכין חלוד, עקום, שבור
אסובב בתוכך.
כמו הסוד שאך יצא,
תצא כל שאר נשמתך.
כי מבחינתי אתה קיים
ככלי מלא בושה,
והבושה שעת יצאה
נתנה אישור להרגך.
אשכח אותך, יהיה קשה,
אזכור תמיד,
אוהב, אשנא.
ובחיי אמשיך תמיד,
כמו לפני הסערה.
מתגעגעת,
אני."
עד היום זה המכתב
שמור עמוק בתוך ליבי.
נעול החדר בו הונח,
מוסתר הוא בין סתרי ליבי. |