" מה אם זה נכון...מה אם הם באמת קיימים ?". ישבה עדן בחדרה
וחשבה. היא לא ידעה אם כל מה שמספרים הוא נכון, היא גם לא ידעה
למי להאמין יותר- לאופיר או לרון. אופיר הייתה החברה הכי טובה
של עדן, הם דיברו על הכל וסיפרו הכל אחת לשנייה. אופיר אומרת
שזה נכון שאכן ישנם אנשים קטנים בתוכנו אנשים ששומרים, עוזרים,
ועושים בשבילנו דברים... אבל רון אמר שאלה סתם שטויות ואין כזה
דבר אנשים קטנים.
בלילה בלילה, מאוחר מאוד, כאשר עדן שכבה במיטה היא שמעה מין
קולות כאלה, מין לחש שקרא בשמה... עדן נורא פחדה בהתחלה, אבל
היא גילתה מין משהו, יותר נכון מין איש קטן כזה, שעמד לה על
קצה החולצה. עדן לא ידעה מה לעשות. היא צרחה צרחה איומה והעיפה
אותו משם. אחרי שהיא נרגעה היא הבינה שאופיר צדקה, יש אנשים
קטנים בתוך כל אחד מאיתנו. האיש של עדן עזר לה בהכל, הוא פתר
לה בעיות, הוא אמר לה מה לעשות, הוא פשוט היה עוד חבר בשבילה.
ככה עבר לו חודש וקצת, אבל אז קרא הדבר הנורא מכל, פתאום סתם
ככה באמצע היום ישבה עדן וחשבה מה אם האיש שלי הוא סתם המצאה
דימיונית שלי ורק שלי, מה אם הוא לא אמיתי, אבל האיש שבתוכה
הרגיש מה קרה הוא סבל, ובכה, וממש צרח מתוך עדן כי אתם יודעים
מה קורה כאשר מפסיקים להאמין באנשים הקטנים שבתוכנו... הם פשוט
מתחילים להיעלם...