היא מוקפת שממה. ולרגע אחד חזק היא מרגישה, לא, יודעת, שאין
המשך להר הזה ואין לו התחלה, שלאן שלא תפנה היא תמשיך ללכת ולא
תגיע. לכל הר יש נקודה קריטית, משם אתה לא מצליח לראות לא את
הקרקע ולא את הפסגה, במקרה הטוב אתה מרגיש שהלכת הרבה מדי, אבל
לא פעם ההליכה מצטרפת לשמש בוערת, לדם חם ולרעד של שרירים שלא
רגילים להתאמץ ואז אתה מרגיש תלוש לגמרי ואם העולם הפנימי שלך
אפילו קצת יותר מדי עשיר אתה הופך את זה למטאפורה על החיים
עצמם.
קוראים לה ג'ו וברגע זה היא מרגישה שלמושגים כמו תשישות עייפות
וייאוש יש מקום פרטי משלהם בעולם, ויש להם צורה ותחושה שהיא
אמיתית יותר מכל דבר אחר. והיא דווקא אוהבת את הטיולים האלה,
הרי אף אחד לא מכריח אותה, להפך. כל פעם שהיא אורזת תיק עם
מים, פרות וקצת סנדוויצ'ים יש מי שאומר לה שללכת לבד למסעות
האלה זו משימת התאבדות ואיך בכלל היא נהנת מזה. יש לה המון
הסברים, למעשה יש לה הרצאה מוכנה על השחתת הנפש בידי
הציווליזציה ועל הפחד המודרני מלהיות לבד, היא קראה על זה
ספרים כשעשתה את התואר בסוציולוגיה. האמת היא שגם לה יש רגעים,
בדרך כלל בדיוק באותה נקודה קריטית על ההר, שהיא הרבה יותר
מאשר מתחרטת, היא מגלה שגם היא, כמו כולם מפחדת להיות לבד,
ושזה שלפחות פעם בחודשיים היא לוקחת את עצמה לאיבוד על הר אחר
בארץ זה לא אומר כלום. עכשיו לדוגמא, היא מתה מפחד.
בגיל שלושים פלוס היא כבר לא מתבגרת חסרת אחריות, אימא שלה
אמרה לה פעם שלצאת לבד בלי פלאפון למסלול שאפילו לא מסומן במפה
זה הרבה מעבר ללסכן את עצמך, זה להיות טיפש. וג'ו הרי לא
טיפשה, ממש לא, יש שיאמרו שהיא מבריקה, אם כי הטירופים הקטנים
שלה הופכים אותה לאחרת לגמרי. אז היא לקחה אתה פלאפון, ולילה
מראש הטעינה אותו. אבל הפעם אי אפשר להאשים אותה. עשר דקות
אחרי שהתחילה לטפס מעדה על אבן קטנה, ויחד עם אגודל ימין נשבר
לה הפלאפון, עכשיו אין קול ואין עונה.
ולראשונה זה עשרות טיולים בעמק ובגיא משוכנעת ג'ו שכאן תמצא את
מותה.
ביום למחרת היא צריכה להעביר הרצאה של שעתיים לילדים בכיתה ט',
יש סיכוי שתצליח להשאיר אותם ערים? הם בדיוק מתחילים קורס
ספרות באוניברסיטה, פרוייקט מצטיינים תל אביבי חדש, אם הם
מספיק חכמים הם יעשו קורס אחרי שעות הלימודים ותוך ארבע שנים
יצברו ארבעה סמסטרים של לימודים אקדמאים, אחר כך כל הדלתות
פתוחות, לה לא אכפת, משלמים לה טוב, חושבים שהיא מוכשרת בזה
ואין דבר שהיא יותר אוהבת מללמד ילדים שאוהבים ללמוד.
אבל עכשיו, עוד לא שתיים עשרה בצוהריים והיא מרגישה ששום הרצאה
לא תעזור למה שעובר עליה כמו רוח קרה ומצליפה, מה שחודר לנשמה
שלה מבפנים למרות שבחוץ בוער. לטייל לבד זה לא רק מרתק וזה לא
רק זמן למצוא את עצמך ולדבר עם הטבע, זה גם אומר שאין לך עם מי
לטייל.
היא יכולה ליפול כאן ועכשיו, לשבור רגל או יד או ראש, היא
יכולה ללכת לאיבוד, שיגמרו לה המים ושלא ימצאו אותה לעולם, נחש
יכל להכיש אותה, אריה עלול לטרוף אותה, מה יותר מיותר מלמות
בנגב בסוף אפריל, זה אפילו לא הטיפוס האתגרי שעשתה באלפים, זה
סתם יום כיף. האגודל כואב לה, מחר תאלץ ללכת לקופת חולים לבדוק
עד כמה זה חמור. בינתיים היא מנסה לאזור כוחות, למעלה יש מעיין
שמרפא גם את המחלות הכי חשוכות.
למעלה אמור להיות מעיין, זה מה שהיא יודעת, אבל גם יכל להיות
שכשהיא תגיע לשם יחכה לה שדה של סלעים וקוצים, לא שונה בהרבה
ממה שהיה למטה. היא כבר למדה להאמין רק למה שהיא רואה, וגם זה
בספקנות מודרנית. הכל בגדר אפשרות, הכל יכל להיות. בקצב הנכון
היא תגיע למעיין עד ארבע, תוכל לשחות חצי שעה לפחות ובדרך
הקיצור המהירה להגיע לאופנוע לא הרבה אחרי השקיעה. חבר טוב שלה
אמר שרק לפני שבוע עשה את המסלול עם חברה שלו והכלב, וזה היה
שווה את המאמץ, למים יש את הטעם והצבע של גן עדן ולטיפוס עד
לשם יש את הזווית המדויקת, כזו שבו זמנית מקרבת אותך אל המוות
אבל גם מקימה לתחייה.
ג'ו מקווה שבקרוב היא תקום לתחייה, כי נכון לעכשיו היא ממש
צמודה למוות.
יכל להיות שנמאס לה? יכל להיות שכל הקטע הזה של לחרוש אזורים
שונים של הארץ מיצה את עצמו כבר לפני כמה חודשים, זה תחביב חדש
יחסית, לפני קצת פחות משנה הייתה הצעדה הראשונה, ואולי כבר
ראתה מספיק.
אבל היא מאוהבת בנוף הזה ומאוהבת בתחושה. וזה מעצים את החיים
כמו שרק רגליים תפוסות וגב מזיע מעצים אותם. הרים ומדבר ושממה
נכנסים לה לנשמה באור צהוב של שמש צוהריים וצובעים לה את
הבפנים בכוחות על טבעיים, אחרי כל אחד מהטיולים האלה היא נרדמת
עם חיוך, בבוקר השיזוף החדש וההליכה הערנית מספרים לכולם שג'ו
פגשה עוד סלע שמכיר רק אותה ושהיא כבשה עוד משהו בדרך.
אבל בדרך לאן.
זה הרבה יותר מחיפוש עצמי ומחיפוש משמעות להריח ככה את הטבע
לבדך, הנה היא כבר קרובה לקצה, אם תרוץ ותוותר על המעיין תגיע
הביתה הרבה לפני הערב, זו לא תהייה כניעה, אלא ויתור הגיוני,
כי הלב שלה דופק הרבה יותר משהוא צריך וזה לא קשור למאמץ של
הטיפוס, ופתאום העקצוץ הזה בגב מזיעה שהצטברה ואנרגיות שלא
רגילות להשתחרר הוא לא נעים ומרפה אלא בלתי נסבל. פתאום זה
באמת נראה לה מיותר. והיא גם מתה מפחד, אין לה מושג למה אבל
היא משוכנעת שהיא לבד בעולם.
ככל הנראה ג'ו אכן לבד בעולם.
ולראשונה זה שלושים ומשהו טיפוסים וצעידות היא לא מוצאת כלום,
גם לא קצה חוט, גם לא קצה נשמה.
נשימות קצובות, הדרגתיות, פנימה והחוצה, לשחרר רעלים, לאסוף
כוחות, לשתות בבת אחת  חצי בקבוק, להרטיב קצת את הפנים והשער,
להוריד חולצה, אז מה שתישרף, הרוח מייבשת את הזעה וזה מרגיש
חופשי ונכון, רק עם חזייה ממש קרוב לפסגה.
אבל זה לא נכון, הכל לא נכון, הכל הולך לאיבוד.
המעיין מפתיע אותה, הוא כאילו מגיח ממארב צפוף של חודשים, הוא
מתחבא מאחורי סלע ושיח יבש, יש לו צבע של שמיים עמוקים, הוא
קורא לה בלחישות רומנטיות. היא מתפשטת.
עכשיו הנשימה הנכונה, עכשיו הקצב הנכון. כמה נעים. דימויים
משומשים על לשטוף את הזוהמה של הנפש ולנקות גם את המוח מצליחים
להתגנב, היא מגרשת אותם. דימויים זה מחר בהרצאה, דימויים זה
לאחר כך. עכשיו לחיות.
עכשיו להיות אני. יום אחד אני אמצא את מה שצריך. יום אחד על הר
אחד זה יהיה מספיק לבד כדי לדעת את האמת. עכשיו נעים. לשקוע,
לצוף, לטבול, להתנער  כמו גור כלבים שמח, לצייר עולם אחר עם
מים ושמש.
נתנה לעצמה הרבה יותר מחצי שעה ויצאה מהמים, צריך היה לומר אדם
חדש, אבל לא, יותר דומה לאדם ישן שלקח לה זמן לגלות, יכל להיות
שהיא בדרך הנכונה.
יכל להיות שלא.
היא עייפה מדי, ג'ו לא אמורה להתעייף אחרי פחות מעשר שעות
הליכה, ג'ו חזקה וכוחנית ומסוגלת להכל. אבל עכשיו היא עייפה כל
כך, וכשתגמור את התפוח היא תעצום עיניים לעשר דקות. ותשקע קצת.
כשתקום תהייה רעננה, אולי באמת אדם חדש ותרוץ בדרך הקיצור,
תעוף אם רק תרצה.
היא חושבת על נמר, גור של נמר, הוא בן כמה חודשים, לא מזיק.
הוא משחק עם ענף ליד המים, כשהם גורים כולם דומים, כלבים,
אריות, תינוקות, לכולם יש את התום והשמחה המתפרצת, חסרת
העכבות. אבל הנמר של ג'ו בדרך להתבגר הוא כבר רוצה להיות נמר
אמיתי, אכזרי, טורף. הוא משחק מישחק, מדמיין מציאות שעוד לא
נוצרה עבורו, נאבק במקל כאילו זו זברה, נושך וקופץ, המקל יודע
שאין ממש בשיניו החשופות, שהוא כלל לא מאיים, הוא אולי רוצה
להיות נמר אבל כרגע הוא חתלתול צעיר וסימפטי. בלי ההורים שלו
גם זברה בינונית יכלה להרוג אותו, אם תרצה.
הכתפיים שלה מתנערות, בעדינות אבל זה מורגש.
לא היא מנערת אותם.
ואז בהלה קצרה, היא פוקחת עיניים וחושך.
היא מתעוררת.
הנמר הולך.
מגיעה אישה, בערך בגילה. לא אישה, מלאך, לא מלאך אלא התגשמות
של חלום. טיפות מים מרצדות על הפנים שלה כמו קישוט עתיק, לבושה
שחור ומזכירה את הנמר שג'ו הייתה רוצה להיות אבל מעולם לא באמת
הצליחה, ג'ו לא יודעת איזה רגש חזק יותר בשניה הראשונה שהיא
רואה אותה, הרצון להיות היא או הרצון להיות איתה. הרגש שמנצח
זו פאניקה מושחזת.
מי את, מה השעה, אני לא מאמינה שנרדמתי.
קוראים לה ענת, והיא כאן עם פול, היא לא טיפסה את הכל, לכן הן
לא נפגשו במסלול, היא באה מלמטה, הג'יפ שלה ממתין, כשהיא הגיעה
ג'ו ישנה חזק ולא נראתה כמו מישהי שרוצה להתעורר, אז היא טיילה
קצת עם פול - הכלב שלה, הם שחו קצת עד שנהייה מספיק מאוחר כדי
לצאת ולהעיר אותה.
את כל כך יפה כשאת ישנה. ענת אומרת לה. ולפנים שלך יש שלווה של
תינוק ברחם, אי אפשר להפריע לזה לקרות אבל לא היתה לנו ברירה,
אני ופול חייבים לחזור לעיר ולהשאר לישון כאן לבד נראה לי
מסוכן, תכננת לעשות פה את הלילה?
ג'ו עוד אפופה, היא ממלמלת משהו על נמרים ועל נשים שהן יפות גם
כשהן ערות.
לא, לא תכננתי להרדם, אני לא מאמינה לכלום. האופנוע שלי בצד
השני, אני אמורה ללכת לשם בדרך קיצור. זה מעולם לא קרה לי. מזל
שבאת.
ענת נותנת לה יד לעזור לה לקום, ג'ו רוצה להמשיך להאחז בה גם
כשהיא כבר עומדת. היד שלה נעימה. העיניים שלהן נפגשות ומספרות
סיפור, גו' לא בטוחה שהסיפור של ענת הוא הסיפור שלה. ענת מציעה
לה טרמפ עם הג'יפ ועם פול, מקווה שאין לה בעיה עם כלבים. אין
לה. ענת צוחקת, אומרת שזה לא משהו שחשבה שיקרה לה, לפגוש ליד
המעיין הנעלם הזה נימפה ישנה חזק. חבר שלי סיפר לי שכמעט אף
אחד לא מכיר את המקום, הופתעתי שבכלל היה כאן מישהו. אני ופול
נחזור לכאן שוב, ונהיה פה מהבוקר עד הערב. איך קוראים לך?
ג'ו.
היא שותקת הרבה. תמיד היא מסמר הערב, חיית מסיבות, גם סיפור
סתמי על ארוחת הערב הופך להרצאה מרתקת של שעתיים, אבל עכשיו
היא מבולבלת, זה לא מה שחשבה למצוא.
ענת מרגישה בבית, אולי גם היא גרה במדבר, אולי המדבר גר בתוכה
הרבה יותר זמן משהוא גר אצלי. ענת טבעית, ונח לה, היא מצאה
משהו שאני עדיין מחפשת. ענת אמיתית? אולי גם זה נמר.
עכשיו יש לענת רעיון חדש. בג'יפ יש לה ערכת קפה של מטיילים
מקצוענים, ליד איפה שחנתה נעים לשבת, יש לה שמיכה והיא לא
ממהרת, גו' ממהרת?
לא.
אפשר להכין קפה, ראיתי שיש לך פרות בתיק, סליחה אבל הוא היה
פתוח, אפשר לאכול משהו, אפשר סתם לדבר. להנות מהשאריות של הטבע
לנשום מספיק עמוק ולשמור הכל בפנים עד לפעם הבאה שאני ופול
נחזור לכאן או למקום אחר. ג'ו שותקת. כן אפשר.
ואז הכל משתנה. בהדרגה ובבת אחת. הופך לצבעים פסטליים כמעט,
ומוזיקת ג'ז ברקע, וזה נראה כמו פיקניק רומנטי וזה בטח לא
חלום. פול הוא זאב בלגי קופצני ועליז, הוא מלקק את ג'ו באוזן.
ענת מספרת שככה הוא אומר שלום לאנשים ששווה לדבר איתם. שזו
מחמאה.
גו' מתחילה לדבר. היא מספרת על ההרצאה של מחר, על הטיול של
היום, שהיה מוזר ולא כמו תמיד, שהיא טיילה בהמון מקומות אחרים
וכאן פגשה משהו שונה. שהיא מרגישה אחרת, שלא ברור לה איך קרה
שנרדמה, שכמה טוב שענת באה, שאפשר אולי לטייל לכאן יחד בפעם
הבאה.
נדמה לג'ו שהיא מצאה משהו אחר. זה לא נשמע הגיוני אבל זה קורה.

אולי זה לא כמו שחשבה עד עכשיו אולי כדי למצוא את עצמך את
חייבת למצוא קודם מישהו אחר.