בשעות הארוכות של אחרי הצהרים, בין שתיים לארבע, הייתי נאצי.
נאצי של חיפושיות. בלילה, כשהכל אפשרי, חרדתי מנקמתן. ראיתי את
עצמי מובל אל תא זכוכית בממלכת החיפושיות, לתת את הדין על
מעשיי. כשעיני נעצמו, בטקסי הזיכרון של יום השואה, מצאו
האלמנות והיתומים של הקורבנות, דרך פתלתלה ועיקשת לסגור איתי
חשבון.
מתחת לעץ הגויאבה, ליד ברז המים החבאתי קופסת שימורים חלודה,
לתוכה מילאתי מים כמעט עד הקצה. בחום השקט והמעיק הייתי אורב
להן שיצאו מתחת לאבנים שיעלו מבין העלים היבשים של הגויאבה.
תפשתי אותן בזהירות, בשתי אצבעות משני צידי שריונן השחור.
נזהרתי שלא ללחוץ חזק מדי, שלא יימעכו. לפעמים זה  קרה, ומבעד
לסדקי השריון ניגר תוכן הצהוב-אפרפר החוצה ונזל בין אצבעותיי,
דוחה ומרתק. החיפושיות הניעו את רגליה התחרה העדינות שלהן
באוויר, מחפשת אחיזה. טבלתי אותן בזהירות במים, והן שייטו
במעגלים סביב דפנות הקופסה, מותירות אחריהן שובלים דקים.
צירפתי עוד ועוד חיפושיות אל גיא-ההריגה שבקופסת השימורים. היה
צריך להשגיח היטב שלא יימלטו. לפעמים הצליחה אחת החיפושיות
לטפס על גב האחרות, למצוא אחיזה בדופן הפח החלקלקה, לטפס עליה
וכמעט למצוא לה דרך החוצה אל חוף המבטחים שמעבר לשולי הקופסה.
בחיבוק רך הייתי חופן את הנמלטת בכף ידי, חש את הדגדוג הקל
והנעים של הקצוות המשוננים של הרגליים, ומפיל אותה חזרה אל
המים, אל המערבולת בה הסתחררו חברותיה. עוד ועוד, שוב ושוב
סבבו החיפושיות סביב דפנות הקופסא. לבסוף החלו לשקוע, אט-אט
אחת-אחת אל הקרקעית. בדרכן למטה היתמר מהן עמוד כמעט בלתי
נראה, שקוף, של בועות אוויר זעירות שפקעו והתפוגגו כשהגיעו אל
פני המים, מסמנות את מותן. לא תמיד הייתה לי סבלנות לחכות עד
שכולן תשקענה. את אלה שעוד נותרו ממשיכות בשחייה הנואשת, הייתי
דוחף פנימה, אל מתחת לפני המים, מעודד אותן להצטרף אל אחיותיהן
שהשחירו את הקרקעית. כשהיה נדמה לי שהמאבק בין פלא החיים וקסם
המוות הוכרע, רוקנתי את הקופסא מהמים ובחנתי את קורבנותיי. הם
נחו בערמה של שריונים דוממים, אליהם היו מקופלות הרגליים
הדקיקות. אגלי מים שנותרו על השריונים הנוקשים נצצו בשמש.
באפלה הכהה של הערימה ניתן היה להבחין בגוון ברק  צבעוני,
כאילו המוות שיחרר זוהר חבוי אל פני השטח. היו פעמים שמתוך
הערמה נעורה לפתע תנועה קלילה, עדינה. רגלי מקל דקות פירפרו,
ואחת החיפושיות נעורה לפתע לחיים והתרוצצה אנה ואנה מחפשת נתיב
בריחה. אם בחרתי להיות רב-חסד, הייתי נותן לה להימלט אל מרחבי
החצר. לפעמים בחרתי לגזור גזירת גורל שאין ממנו מפלט, גם אם
נדמה שהנה הנה נמצא מוצא. אז הייתי אוחז בחיפושית, מחזיר אותה
אל קופסת הנידונים וממלא אותה  שוב במים.
היום עץ הגויאבה כבר נעקר מזמן, החצר הוקפה גדר, הבית זר ואני
גר בעיר אחרת. פעמיים -שלוש בשנה , לפעמים יותר, אני חוזר לשם.
אני עובר את הגדר, משוטט בחצר, עיני כבושות בקרקע, בוחן מה
שנותר מהחצר. בין שביל האבנים המשתלבות לדשא, ברצועה צרה של
חול  אני רואה שורה  של שקערוריות זעירות -  עקבות של חיפושית.