"בוקר טוב", אמרה לי בלונדינית עם חולצה של קוקה קולה,
"בוקר", עניתי בנימוס. זו השנה השלישית שלי כאן, בגואה, אחרי
שברחתי מחיי העלובים בתל אביב אל עבר חיים של צורות וצבעים
בשמיים הצבעוניים של התענוגות. כל כך אהבתי את הצבעים בהתחלה,
שהשתלבו נפלא עם ההודיות והבלונדיניות שבאו משינקין. עכשיו הכל
אפור פה,
ואני לבד.
כמובן שיש לי הרבה בלונדיניות שאומרות "בוקר טוב" ו"שלום", אבל
אין אף אחד שיבוא וישאל "מה נשמע?". אף אחד לא מחייך, אך אחד
לא מסתכל בעיניים. הרי למה להסתכל על עיניים של בן אדם כשבעינך
מופעי ראווה של צורות וצבעים?
היה לי כל כך גרוע בארץ, והייתי בטוח שפה זה ישתנה, אך פה רק
נוספו לייסורי הבדידות ייסורי כאב ותאווה לזריקה. אני מגיע אל
האוטוגלידה, מבקש מהמוכר: "עוד מנת בריחה מהמציאות, בבקשה."
והוא מספק לי, כאבים אפורים, וריחופים באוויר בחולות היפים של
הזבל האנושי המתפורר.
השמיים המשתנים של גואה היו רק אהבתי השנייה, היתה לי אהבה
קודמת בחיים. ברונטית יפה משינקין, אף פעם לא הצלחתי להתנתק
ממנה. היא נשזרה גם באהבתי השניה. כל פעם שהזרקתי מנה של בריחה
מהמציאות ראית אותה מחייכת על רקע השמיים הצבעוניים. אך ככל
שהזמן עבר השמיים האפירו ופרצופה נמוג והיה לענן. הייתי רוצה
להיזכר בה יותר אך הזיכרון היחיד שלי מאותה אישה היה מפגש קצר
בבית קפה. היא שאלה אותי מה השעה, עניתי לה. היא חייכה אלי
חיוך יפיפה, אמרה תודה וחזרה לדבר עם האיש עם העניבה שאיתו היא
יצאה. התאמצתי להיזכר בה בשעה שהזרקתי לעצמי את אהבתי השניה
והכואבת. הלכתי על החולות הזהובים שהוקפו אנשים מיוסרים
ודואבים שחיכו למסיבת המוות הבאה של "די.ג'י רצח". פתאום ראיתי
פרצוף מוכר משינקין, רק מיוסר הרבה יותר. "למה הגעת לפה?"
שאלתי אותה.
"בדידות" ענתה בקול צרוד ושונה מקולה המתוק משינקין.
"ועכשיו את כבר לא בודדה?", המשכתי לשאול.
"אני עדיין", ענתה בעצב.
"כמו כולם", אמרתי "כמו כולם". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.