פתאום שמעתי את האח הגדול שלי רן שהתאמץ לא לבכות, אומר שאבא
מת. שבוע אחרי שאמא מתה בפיגוע. אבא הלך לצבא ובגלל זה הוא מת,
ככה רן אמר לי. שמעתי בטלוויזיה אנשים שמחים כי למרות שנהרגו
20 אנשים, היה קרב טוב. 60 ערבים מתו ועכשיו הם יפחדו ולא יעשו
יותר פיגועים. אבל זה לא עניין אותי כי עכשיו אבא מת.
יום אחרי זה ציירתי לו ציור וכתבתי ליד שאני אוהב אותו כמו
שכתבתי לאמא, והרבה אנשים שאני לא מכיר בכו, חיבקו אותי וקראו
לי חמוד. שבוע אחרי זה כבר לא ראיתי אותם יותר.
נשארנו לבד בבית, רק אני ורן ואחותי מיכל שגם היתה גדולה ובת
16 אבל פחות מרן שהיה בן 17. הוא אמר לי לא לדאוג ויהיה בסדר,
והוא כבר גדול והוא יעבוד כדי לתת לנו אוכל. רן שמח כשהוא מצא
עבודה ואפילו שמעתי אותו אומר שזה יציל אותנו, אבל אני הייתי
עצוב כי מאז הוא היה חוזר כל יום בשעה מאוחרת ומיכל עשתה
שיעורי בית ולא היה מי שישחק איתי.
מדי פעם נזכרתי באמא ובאבא ובארוחות שהיו לנו ביום שישי עם
הקינוח עם הקצפת שאני הכי אוהב, וכשאמא הייתה מלווה אותי לגן
ומשחקת איתי עד שהגננת היתה אומרת לה שצריך כבר ללכת. אבל היום
הייתי צריך ללכת לבד לגן ובכיתי לפעמים בגלל זה, אבל בכל זאת
שמחתי כי הפכתי להיות ממש גדול בזה שהלכתי לגן בלי עזרה של
אמא.
לילה אחד התעוררתי בוכה ושמעתי את מיכל ורן מתווכחים מי יטפל
בי, רן אמר שהוא מותש והוא עובד קשה כל יום ומיכל אמרה שהיא
חייבת ללמוד לבגרות שלה בהיסטוריה, הם צעקו הרבה. זכרתי איך הם
היו חברים טובים, וזה עשה אותי עצוב כי עכשיו הם כל הזמן רבים.
אם אמא ואבא היו פה הם בטח היו מסדרים את הכל.
ככה כל פעם שמעתי את הויכוחים האלה, מיכל אומרת שהיא חייבת
ללמוד ורן אומר שזה לא יעזור ללמוד כשאמא ואבא מתים. ורק אני
הייתי עצוב, החבר היחיד שנשאר לי היה מאגי הנמר, שישב לו בחדר
כל הזמן והיה מוכן שאני אחבק אותו. מיכל אמרה לי לא לכעוס על
רן כי הוא עובד קשה כדי שאני יוכל לאכול. אבל לא הבנתי, גם
קודם אכלתי וגם קיבלתי עוד, אם רציתי, ורן היה משחק איתי.
שאלתי את מיכל אם זה בגלל שאבא ואמא מתו והיא בכתה. יותר לא
שאלתי אותה שאלות על אמא ואבא כי לא רציתי שהיא תהפוך להיות
עצובה. לפחות כשהתחיל החופש הגדול מיכל היתה בבית הרבה ואפילו
שיחקה איתי מדי פעם. אבל כשרן היה חוזר הם לא היו מדברים הרבה,
רק מסתכלים אחד על השני עצובים או צועקים אחד על שני. לא הבנתי
למה הם לא חברים טובים כמו קודם, אבל לא רציתי לשאול אם זה
בגלל אמא ואבא כי ידעתי שזה יעשה אותם עצובים.
אחרי זה מיכל כבר עשתה קניות וקנתה לי תיק קטן ואפור כי אני
בגן חובה ועכשיו אני ילד גדול. רציתי את התיק עם הפוקימון אבל
מיכל אמרה שאי אפשר והיא מצטערת. אמרתי לה שהיא לא צריכה
להצטער וזה בסדר. היא חייכה אלי ונתנה נשיקה, ממש כמו אמא.
חייכתי אליה, בשמחה ולרגע הרגשתי שאמא פה. כשהתחילה השנה ילדים
בגן שאלו אותי למה אמא ואבא שלי אף פעם לא באים, אני הרבצתי
להם. חשבתי שהגננת תשים אותי בעונש, אבל הגננת שמה דווקא את
הילדים שהרבצתי להם ולא הבנתי למה. בגלל שהילדים ראו שאני
מרביץ לא היו לי חברים, חוץ ממאגי שהייתי כל פעם בא ונותן לו
חיבוק, ומיכל שהיית משחקת איתי כשהיא לא היית עסוקה.
בחג סוכות רן חזר הביתה עצבני ועצוב, הוא צעק על מיכל והיא לא
הבינה למה. הוא צעק שפיטרו אותו כי המנהל תפס אותו בוכה במקום
לעבוד. הוא ביקש ממני להיכנס לחדר שלי, לא הבנתי למה, שאלתי
אותו ואז הוא רק צעק עלי, אז רצתי לחדר. הצצתי דרך החור של
המנעול וראיתי אותו צועק על מיכל. הוא אמר שהוא לא יכול, שהוא
היה פעם תלמיד טוב, היתה לו חברה ואפילו הרבה חברים הוא עכשיו
כאילו מת. מיכל שאלה אותו מה היא יכולה לעשות בשבילו. הוא אמר
שהוא לא יכול לשלוט בעצמו, הוא לא רואה יותר אנשים שאוהבים
אותו. הוא אמר הרבה דברים שלא הבנתי אבל המשכתי להקשיב. כמו
שפעם הקשבתי לויכוחים של אמא ואבא. פתאום רן הלך והוציא
מהמגירה את הרובה של אבא, הוא ביקש ממיכל להתפשט. לא הבנתי
למה, אני זכרתי שהיא כבר עשתה אמבטיה היום. היא ידעה שהיא
התקלחה ובגלל זה היא צעקה לו להפסיק, אבל הוא לא הפסיק. הוא
התקרב אליה עם הרובה, היא אמרה לו שהוא לא אח שלה ואח שלה מת,
הוא אמר שהוא יודע. לא הבנתי, הרי הוא עמד שם, הוא לא מת. רן
התקרב אליה, היא הורידה את הבגדים, המשכתי להסתכל ולא ידעתי מה
לעשות. פתאום גם הוא הוריד את הבגדים, ולא יכולתי יותר להסתכל.
רק שמעתי אותה צורחת וחיבקתי את מאגי. בבוקר אחרי זה הוא בכה
ואמר שהוא הולך למשטרה להגיד להם מה שקרה, מיכל ביקשה ממנו לא
ללכת ואמרה לו שזה בסדר והיא מבינה אותו, והוא אמר לה, שהוא לא
יכול יותר. הוא הלך למשטרה, ולא הבנתי בדיוק למה, אבל לא רציתי
לשאול את מיכל שלא תהיה עצובה. היא רק אמרה לי שהיא תביא אותי
למקום שיש שם הרבה אנשים בלי אמא ושהיא תבקר לפעמים. ראיתי
שהיא לא נראתה אותו דבר, היא היתה עצובה למרות שלא שאלתי אותה,
ולמרות שלא בדיוק הבנתי מה קרה  אני לא אשכח ששמעתי אותה
צורחת. שאלתי את מיכל אם אני יכול להביא איתי את מאגי, והיא
חייכה חיוך עצוב ואמרה שכן. היא אמרה לי לבוא, ואז היא פתחה את
הדלת. והיא ירדה במדרגות איתי ועם מאגי ואמרה לי שלום כשראתה
את האשה הזקנה שאמרה שהיא באה לקחת אותי.