...וכתבתי את השם שלך בלורד על דף, וזה עבר לדפים אחרים.
והתחלתי למחוק כל זכר, מהסוף של הדפים להתחלה.
ומחקתי עם לורד אחר, חזק יותר, כהה יותר.
ושהגעתי אל הדף הראשון מחקתי חזק.
אבל השם שלך לא נחמק לגמריי,
מזווית האור היה עוד אפשר לראות אותו, קטן, אבל ברור.
חרוט. ובהחלט לא יכול להימחק.
חרוט כמו שהזיכרון שלך חרוט בלב שלי, עמוק.
ואני מנסה להדחיק ומנסה לשכוח אבל אי אפשר.
כי כמה שאני רוצה אתה תמיד תהיה שם.
ואני נזכרת. נזכרת ונהיית אומללה. אומללה ובוכה. בוכה וצועקת.
צועקת ושותקת, כי הדמעות צורבות לי את הפנים. חזק כל כך.
הדמעות האלה הן כמו סכין שמפלח לי לאט לאט את הלב.
והלב שלי...אולי הוא כבר איננו? אולי הוא כבר לא מרגיש?
כי עם הזמן הדמעות פחות כואבות. ועם הזמן השתנתי.
וכמה שצחקתי אז, וכמה שאני שותקת עכשיו.
וכמה שהייתי זוהרת, וכמה שאני עכשיו אפורה.
וכמה שאת הכל הבאתי על עצמי, לבד.
וכמה שהכל מגיע לי.
ורק שאלה אחת...
איך לעזעזל חיים עם ההרגשה הזאת בכל יום שעובר...?
איך אני שוכחת? איך? איך מפסיקים לבכות? איך שולטים על
הרגשות?
... וכל יום שעובר אני יותר מבינה שהזיכרון שלך חי בי אפילו
שעברה כבר כמעט שנה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.