חברה שלי מדברת עם הרגלים.
     יש כאלה שמדברים עם הידיים, יש כאלה שבלי, ויש כאלה שלא
מדברים בכלל. אבל היא מדברת עם הרגלים. בבית הקפה, בסלון שלי,
בבית של אחותה - כמו בטקס קבוע - חולצת את הכפכפים ומדברת עם
הרגלים.
     בהתחלה זה היה נחמד, מצחיק והכל, לראות אותה דופקת על
השולחן עם הרגלים כשהיא מתעצבנת או מגרדת איתם את המצח כשהיא
חושבת מרוכזת. אפילו עניין הגמישות היה מרשים למדי, אבל עכשיו
זה כבר מוזר. לא נעים. כשאנחנו לבד זה עוד בסדר, אבל עם אנשים
חדשים, זרים, כשהיא מושיטה רגל ללחוץ להם את היד, את האמת - זה
כבר מביך.
     דיברתי אתה על זה. ניסתי להראות לה שזה מגוחך, אבל זה רק
פגע בה יותר. אמרה שאם אני באמת אוהב אותה, אני אקבל אותה כמו
שהיא. "ככה אני", אמרה והצביעה לעבר החזה שלה עם כף רגל שמאל,
"ואם לא מתאים לך - אני הולכת, תחשוב על זה." הושיטה את רגל
ימין, לחצה לי את האוזן ויצאה מהחדר, ככה, בהחלטיות.