עמדתי שם בשמלתי השחורה, היפה, שהוא החמיא לי עליה לא פעם ולא
פעמיים, מעליה לבשתי מעיל ארוך בצבע כהה, על מנת שלא יראו עד
כמה היא מפוארת, ולא מתאימה. השיער שלי היה חלק באותו בוקר,
כאילו בהוראתו, השמיים התכהו גם הם, ביראת כבוד.
אמא שלו התמוטטה לצד בעלה, אבא שלו קרא "יזכור" בקול שבור, מדי
פעם הוא הביט לעבר שאר הנוכחים. סביב הקבר הטרי עמדו אנשים
רבים מספור, קרובי משפחה, מכרים, ובנות, המוני בנות, שאף אחת
מהן לא הזילה דמעה.
אבא שלו הסתכל בי, עומדת לצד משפחתי, ייתכן שניחש מי אני,
וייתכן שבכלל לא חשב בעניין, ייתכן גם שראה בי בת נוספת,
מעריצה נוספת של בנו עלוב הנפש, שהיה מוקף תמיד באנשים אך אף
פעם לא באהבה.
כאב לי לראות את משפחתו הכואבת, את האובדן בעיניהם, כאב לי
שהוא לא זכה להגיע לאושר, או לפחות, להכרה בעצמו. הוא מת כפי
שחי, שאנן, גאוותן, אומלל.
רבות הן הפעמים שרציתי לתפוס בו ולנער אותו, לצעוק עליו על מנת
שיתעשת, שיתחיל לחיות במציאות שלנו ולא שלו. הוא הכאיב לי, אבל
אני יודעת שזו אשמתי, רק נערה טיפשה כמוני, יכולה לתת את כולה
לבחור מתוסבך שמאוהב בעצמו. חשבתי בתמימות, שיבוא יום ויקרה לו
משהו, שיעיר אותו מתרדמתו, יפקח את עיניו, יראה לו שהוא אינו
חתיך כפי שחשב, ואינו חכם כל כך, ציפיתי שיום יבוא והוא יבין
שהוא איננו פרס שמגיע לבחורה המושלמת שתתאמץ רבות להשיגו, אלא
עוד אדם, אנושי ככולם, עם חסרונות, טעויות, ובעיקר רגשות כלפי
אחרים. היום הזה לא הגיע, הדבר הנ"ל לא קרה, במקום זאת, הוא
התחרה עם חברים בנסיעה מהירה בכבישים מסוכנים, ומצא את מותו.
הבטתי מבט אחרון בגופה עטופת התכריכים, בקבר הפתוח, הקר, ונסתי
כל עוד נפשי בי, הרחק משם.
קולו עוד הידהד באוזניי, משפטים ארורים שאמר לי
"את לא נראית טוב, את לא חכמה, את לא שווה אותי"
"תחפשי לך מישהו ברמה שלך, אני כמה ליגות מעלייך"
"איך רואים עלייך שאת ילדה קטנה"
"מי את בכלל? מה את חושבת את עצמך?"
"היא בחורה יפה, ויש לה ציונים גבוהים, אולי תסדרי בינינו
משהו?"
"אני מושלם, עוד לא הבנת את זה? הבחורה שתהיה החברה שלי תצטרך
להיות מושלמת כמעט כמוני"
"אני לא ידיד טוב? אני פשוט מציאותי. כדאי שגם את תהיי כזו"
"לא איכפת לי אם נישאר בקשר או לא, זה לא מזיז לי"
נערה טיפשה שכמותי, איך בכלל האזנתי למשפטים שכאלו, איך בכלל
התחברתי לאדם שכזה, ועוד להתאהב... אהבה שכבר מזמן נעלמה, ורק
חותם של אכזבה הותירה בתוכי.
התיישבתי על שפת המדרכה, ליד הכניסה לבית הקברות, "הוא מת"
הזכרתי לעצמי, ניסיתי לחשוב עליו מחשבות טובות. ניסיתי לראות
למול עיניי את החיוך שלו, זה ששבה אותי, אבל כל שראיתי היה את
הזדוניות שבחיוכו, זו שהרחיקה אותי ממנו.
ידעתי שלא הייתי צריכה לבוא ללוויה, אבל חשתי צורך, ולו רק
בשביל לאמת לעצמי, שזה הסוף, שלו. שיותר הוא לא יחזור להטריד
אותי, ואני לא אנסה לשנות אותו, שנגמר, הכול, בפעם האחרונה,
סוף שאף אחד מאיתנו לא אחראי לו.
"מה הן המילים האחרונות שהחלפנו בינינו?" השתדלתי להיזכר.
הזיכרון שלי הוא מעולה בדרך כלל, אז כיצד שכחתי? מתי בעצם
פגשתי בו בפעם האחרונה? ייתכן שזה קרה בחוף הים, כשהוא לעג
לבחור שיצאתי איתו באותו ערב, אבל לא, אחר כך פגשתי בו שוב,
בטוח, השאלה מתי.
נעליי התמלאו בחול והשמלה היפה שלי התלכלכה מעט. אבא קרב אלי
לפתע, חיבק אותי, בשתיקה פסענו לעבר האוטו, בתוכו חיכתה לנו
אמא. "את רוצה לנסוע אליהם עכשיו או שאת מעדיפה שניקח אותך
הביתה קודם?" שאלה בדאגה. "ניסע אליהם" אמרתי, בידיעה שעלי
לעשות זאת, לנסות ולנחם אותם, אחרי הכל, אהבתי את משפחתו כאילו
הייתה זו משפחתי.
ביתם היה מלא באנשים, רובם זרים לי, אמא שלי החלה לעזור
באירגון המטבח ששפע מאכלים שהביאו המנחמים. היה חם, על כן
הורדתי את המעיל ותליתי אותו בכניסה, היתה לי תחושה שכולם
מסתכלים עלי, בוחנים אותי, מנסים לנחש מי היא הבחורה בשמלת
הקטיפה השחורה. אמרתי לאביו מילות ניחומים מנומסות, ישבתי מעט
לצד אימו, ועליתי למעלה אל חדרו. חשבתי שאולי אחותו תהיה שם,
אך להפתעתי מצאתי בחדר את עדר הבנות שנכח בלוויה. לולא היו
לבושות כולן בצבעים כהים, אפשר היה לחשוב שמדובר בקבוצה של
דוגמניות, המחכות לצילום. לא הייתה שם ולו בחורה אחת שמנה או
נמוכה, אף אחת עם משקפיים או עם חזה קטן, "מושלמות", הוא היה
קורא להן, "אחרת הן לא היו ראויות" בשבילו. אף אחת מהן לא
נראתה סובלת במיוחד, כולן חשו אי נעימות. חלקן הביטו בתמונות
שלו או בספר המחזור, אחרות ישבו יחדיו בצד, מדברות. מנהג היה
לו לבחור, לצאת עם מישהי ואחר כך לצאת עם חברתה הטובה,
סיכסוכים ורכילויות היו לו כלחם ומים. אני הייתי שונה. הייתי
ידידה שלו, הכרתי מעט מהאני האמיתי שלו, זה שהוא הכחיש שקיים,
זה שחסר היה כל ביטחון עצמי, או גאווה, אך הוא הסתיר את האני
הזה היטב מהסביבה, ונותר רק הנער הרדוד והשחצן שמחליף בחורות
כמו גרביים ומנסה לעשות רושם על העולם אך בעיקר על עצמו.
יצאתי מחדרו בתחושת אי מנוחה, ירדתי אל החצר. הכלבה שלו הייתה
קשורה שם בצד ליד השיח, כנראה בכדי שלא להפריע. שיחררתי את
הרצועה שלה, ולקחתי אותה עימי, עשינו סיבוב קצר בשכונה. פעמים
רבות טיילנו שם אני והוא, עם הכלבה, ולעיתים גם בלעדיה, מדברים
על העולם, ועלינו, על אושר, על כאב, והוא עם האופטימיות המדומה
שלו, ניסה לרפא את סבלי, אך האופטימיות שלו קטנה מיום ליום
והמסיכות שעטה על פניו התרבו עד שלא הכרתיו, ובכל זאת,
אהבתיו.
והוא מת. הזכרתי לעצמי. מת. ואין את מי לתקן. אין את מי לנסות
ולהחזיר למוטב. הוא עזב. הכלבה גירגרה לעברי, ליטפתי אותה
בעדינות, "אני יודעת, שלג, גם את נותרת לבד", ואז הכול נקלט
סופית בתוך מוחי, התאונה, המוות, הלוויה, והפירוש של הכל. לבד.
אובדן זיכרונות משותפים, אובדן חייו של עלוב הנפש המסכן,
העובדה שלא יהיו עוד שיחות מתגרות ושיחות אירוטיות, שיחות של
שנאה ושל הבנה.
המילה מת מילאה את ראשי, את גופי, נתקפתי צמרמורת.
בצעדים כושלים חזרתי לבית, שהיה שלו, קשרתי את שלג מחדש בחצר,
ונכנסתי פנימה, להתמודד.