בית החולים האפור הזכיר לי בית סוהר משנות החמישים. חומות בטון
ענקיות הקיפו אותו והשתיקה נדפה מהם כריח ריקבון. בדיוק הייתי
אצל הרופא, והאחות שוב הביטה בי באותו מבט מבויש אך מזמין.
והיא הייתה יפה, יפה מאד, אבל לא כמוך.

אני סופר את הימים שעוברים בחוסר מעש מטריד. מביט בקירות
ובאנשים הנחבאים בהם, אפורים, מיואשים. אני רואה מרחוק את
הרופא מנופף לי לשלום, ומנופף לו חזרה. אסור לדבר ברחבה שבין
החדרים, ובטח שלא לצעוק. אסור להטריד את מנוחתם של המתים. אני
שומע צעדים מאחורי ומסב את פני לכיוון הקול. אני רואה איש
מוזר, גדל ממדים, מזוקן, הלובש מעיל שחור ארוך ומגבעת שחורה
ובוהקת. אני מחזיר את מבטי לפנים, מתעלם מהדמות המוזרה העוקבת
אחריי.

לפתע נשמעה צעקת קרב מקפיאת דם, והרגשתי את ידיו של המזוקן
ננעלות סביב ראשי. הוא הצמיד את גופי לגופו וסובב את ידיו
בפראות. המפרקת שלי נשברה בקול נפץ אדיר, ואני נפלתי על הארץ,
בעיניי כאב ותמיהה. ציפיתי למגעו הקר של המוות, אך הוא לא
הופיע. עיניי נותרו פעורות ויכולתי לראות ולהבין כל מה שהתרחש
סביבי. האיש המזוקן הביט בי בעיניו המרושעות, המטורפות. רק אז
הבנתי מיהו, מדוע הוא אינו לובש חלוק לבן או אפור, ומדוע הותר
לו לגדל זקן.

הרופא שלי מגיע בריצה ועומד מעל גופתי הרפויה. הוא צועק על
המזוקן בשפת הסימנים של הרחבה, שפה שהספקתי ללמוד ממנה אך מעט.
האיש המזוקן דוחף אותו ומביט בי שוב. להפתעתי אני מבחין שאני
מסוגל להניע את ידיי ואת רגליי. המזוקן מבחין בתנועתי ועיניו
ניצתות באש אדומה. הוא דורך על צווארי בחוזקה ומעיף את ראשי
מעל גופי.

באותו רגע הייתי בטוח שהכל נגמר, אך לא זה היה המצב. הרגשתי
שאני עדיין מסוגל לזוז, אך הבנתי שיהיה זה דבר טיפשי לעשות שעה
שהמזוקן בוחן את גופי בדקדקנות. החלטתי לקפוא במקומי ולהעמיד
פני מת. הרופא, דמעות בעיניו, הפציר במזוקן שיניח לי. "אינך
רואה שהוא כבר מת?" שאל אותו בשפת הסימנים. המזוקן שילב את
ידיו והביט בי בספקנות. הוא החווה בידיו משפט אשר את משמעותו
לא הבנתי, אך הוא כלל בתוכו את המלה "חדר". הרופא הרים את ראשי
הקטוע בידו האחת, ובשנייה גרר את גופתי המדממת והמתייסרת.
כאשר הונח ראשי על השולחן הבחנתי שאני נמצא בחדרו של הרופא.
האחות עמדה מעליי, עיניה הקפואות יבשות ומוכות הלם. השתדלתי
שלא לבכות, שכן הכאב שכבר חוויתי היה די והותר. המזוקן הביט
ברופא שעה שתפר את ראשי לגופי ועטף אותי בתכריכים לבנים. עם כל
ליפוף חשתי חופשי יותר. לבד היה ריח של שדה פתוח וחסר גבולות,
של מרחבים אינסופיים של שלווה. הרופא ליפף את התכריכים סביב
עיניי. היה זה תענוג לחוות את החושך לאחר שבועות בהם לא הורשה
לי למצמץ. חזיון פנייך, ריחך, טעמך, אפף את מוחי ושטף אותי
בתענוג. "עוד מעט אני מגיע," לחשתי לעצמי, "עוד מעט אני שם."