האישה הזקנה טיפסה במעלה מדרגות האוטובוס כשבידיה סלים העמוסים
במשא שנותיה.
שילמה לנהג במטבעות ופסעה ברגלים רועדות אל עומק האוטובוס.
ניכר ממנה מבט של סבתא טובה ומקסימה, בואו נאמר שנכד האוהב
וקשור מאוד לסבתו, לבטח היה מצייר את דמותה .
לעולם לא ביקשה בעבר מאיש שיקום עבורה.
נבעה שובבות נעורים שדרשה לשמר ושידרה תמיד חוסן.
אך כנראה שבאותו היום גופה בגד בה ולא יכלה לו, תחושת סחרחורת
שניבאה עילפון איימה עליה.
הניחה את מטענה על רצפת האוטובוס ושאלה את עמי אם יואיל לאפשר
לה לשבת במקומו ולו למספר תחנות עד אשר תתאושש.
עמי, ספק הביט בה, ספק הרכין את מבטו והנידו בלאו.
שקט היכה באוטובוס.
שקט שבסיסו תדהמה.
דממה שלפני ה"מהההההההההההההההההה" המתבקש משפת גופם המאשימה
של כל מי ששם ליבו אל שהתרחש ומי לא.
אמנון שנחשב לנער אחר לגמרי, נזעק כלפיה, אחז בידה ועזר לה
להתיישב במקומו.
היה הראשון לסחוף את כולם לשלוח מבט מבזה.
עמי הרגיש באותו הרגע כאילו אינו אלא אפרסק בשל שנטחן תחת טלפו
המגודלת של קרנף ענק בתוך שלולית משותנת.
מיציו התערבבו בנוזל החומצתי הצהוב עת הנהן הקהל בשאט נפש.
אגלי זיעה  שמנוניים שטפו את מצחו עד שלא יכל יותר וצעק:
"דייייייייי, מה אתם חושבים שהוא איש יותר טוב ממני, כולה רצה
לעשות עליה רושם בשביל לזיין אותה."
אז יצא את האוטובוס שבדיוק עצר בתחנה ורץ בבדידותו אל שום
מקום.
גם האישה הזקנה ירדה לאיטה ואמנון סייע לה עם סליה.
אפילו הגדיל לשאתם אל משכנה,
נעל  ביתה כשהוא בתוכו ו...את אשר קרה שם ידע רק
אלוהים,

ועמי.