הייתה זו שעת ערביים מאוחרת, גוונים דהויים של אדום, כתום
וצהוב נפוצו לכל עבר, נגלים לעיניו השחורות של ראשדלעת שכמו
בלעו בסקרנות את המראות הסובבים אותו במשך היום כולו.
בין מבט זה לאחר נהג לחלום על מציאות בה יכל לסגור את עיניו
הפעורות (השימוש במילה לחלום היה כאמור אירוני בצורה מסויימת
לאור מצבו, אך היות והגדרת המושג "אירוניה" לא מצאה דרכה לאוצר
המילים של ראשדלעת, ניתן יהיה להשתמש בה.) ולו לשניה אחת בלבד
ובכך לפטור את עצמו מאותו הנוף המדברי, המאדים לעיתים, שתפקידו
כדחליל בשדה התירס של האיכר מק'סלאפ הקשיש הגביל אותו אליו.
עם דעיכת האור נשמעו חריקות מוכרות מכיוון מעמד העץ הסדוק אליו
היה ראשדלעת ממוסמר בכוח, כשהן מבריחות את זוג העורבים שחורי
הכנף שהיו עסוקים בנבירה נמרצת בראשו לעבר מקום מבטחים ממנו
יוכלו להשגיח עליו ממרחק.
החריקות גברו ובזה אחר זה פקעו המסמרים מן העץ והתפוגגו באוויר
הערב היבש עד שלבסוף נפל ראשדלעת אל הקרקע - ראשו הכבד תחילה -
פוגע בה בקול חבטה עז.
ראשדלעת התרומם לאיטו, חיוך מרוח על פניו הרחבות הכתומת ובחן
את סביבתו בעודו מסתובב על צירו סיבוב מלא של שלוש מאות ושישים
מעלות, נהנה משטח הראייה החדש ותוך כדי כך חוכך בדעתו אודות
ההרפתקאות אותן תכנן לעבור הלילה, ידו מושטת באין מרגיש מעלה
בכיוון ראשו וכפי שנהג תמיד לעשות בעיתות הרהור, נבר במי
מהחתכים שעיטרו את ראשו בשפע ולאחר הגיש את אצבעו הכתמתמה
והדביקה לפיו ונהנה מאותו טעם מתקתק חמצמץ.
במהרה היה בדרכו למקום זה או אחר, רץ מהר ככל שיכלו רגליו
הדקיקות לאפשר לו וראשו הגדול מתנודד לו מצד לצד.

ראש דלעת היה מהרצים הבודדים בעיירה, זאת משום שבעיני האב
ווילבארן, שהיה הכומר הבכיר, הראשי והיחיד באזור הייתה הריצה
מנהג פסול מן היסוד, ובמיוחד ריצות נלהבות בחיוך רחב ועיניים
בורקות, "אחוזות דיבוק" כפי שנהג לכנותן, ועל כן הייתה העיירה
מתנהלת בניחותא ואיטיות באופן טבעי, היות וווילבארן היה ידוע
כמלומד בעל מעוף ורב השפעה בקרב האנשים ומשק החי כאחד.
כזו בדיוק הייתה ריצתו של ראשדלעת, ובפעמים בהן היה חולף על
פניו של ההכומר, היה זה מכוון לעברו בעיטה הגונה ממגפו השחור
והכבד, או לחליפין מיידה בו קלח תירס מכורסם למחצה שבאכילתו
היה שקוע, אך במרביתם המכריע של המקרים היה מחטיא, ואם זאת
משום שבארובותיו חסרו להן זוג עיניים או משום שאצבעו המורה
הייתה מושחזת ומגולפת בחריצות באולרו עד לכדי חוד אכזרי למראה,
בו נהג לנפנף עת שדיבר או לדקור בצלעות הפרחחים, לא ידע איש.
בעקבות מערכת היחסים בין ווילבארן לראשדלעת, זכה הכומר בשם של
אדם חמור סבר ורציני כלפי חוץ, אך טוב לבב בפנימיותו, זאת משום
שעסק וטרח על חינוכה של יתומה שאסף לבית תפילתו, ובנקודה זו יש
לציין כי לא הייתה זו נערה מבריקה יתר על המידה, שכן לא פעם
נשמע הכומר מטיח בה כינויי גנאי מעליבים כגון "תינוקת!" או
"דלעת שכמותך!" לקול בכייה, מבעד לדלתות בית התפילה. אכן צדק
הכומר וכוחותיו התגלו כנבואיים ממש כאשר מספר מה של חודשים
לאחר מכן ילדה הנערה תינוק שהיה לא אחר מאותו ראשדלעת, כפי
שהתגלה מאוחר יותר היות וווילבארן הסתיר אותו במשך שלוש שנים
תמימות כדי להגן על כבודה של הנערה, אף על פי שזו שבקה חיים
במהלך הלידה עצמה.
לכשהתגלה לבסוף ראשדלעת, עת פרץ מהמרתף לבית התפילה היישר בזמן
תפילת "אשמנו, חטאנו, בגדנו" הציעו אנשי הכפר הנלהבים להכין
ממנו פשטידת דלעת חמה לתפילה של ארבע בצהריים, אך ווילבארן
התנגד, באומרו שאינו מסוגל לסבול טעמה של דלעת ובמקום זאת
הסכים לקחת את הפעוט מוכה הגורל תחת חסותו ולדאוג לו לעתיד
הולם וכך אכן עשה, ולכשהגיע ראשדלעת לבשלות בשנתו העשירית מצא
לו הכומר את תעסוקתו כדחליל בשדהו של מק'סלאפ וכל זאת בתמורה
למספר קלחי תירס בודדים ביום. מעבר לכך, טען ווילבאר שדלעות
ושאר ירקות השדה יגדלו ויטופחו כהלכה כשהם נטועים היטב באדמה,
ועם טיעון הגיוני שכזה לא יכל איש להתכווח, זאת על אף העובדה
שמרגע שהחל במשרתו כדחליל לא צמח ראשדלעת ולו בזרת.

קולות הפעימות המתחזקים והרעד הקל של האדמה הטרשית הזכירו
לראשדלעת, כמעט באיחור, שאינו משוטט-הלילה היחיד בעיירה, וכך
גם קול געייה מרוחק שציין מעבר לכל ספק שילדפרה ועדר בהמותיו
יצא לשעטה הלילית המפורסמת שלהם.
ילדפרה זה, על אף מימדיו הגרגנטואיים ומשקל של כמעט עשרת אלפים
ליטראות עדיין כונה "ילד" על ידי אביו, החוואי מקדונאלד,
שבעצמו היה גדול כמעט באותה המידה, ועל כן היה ידוע כילד גם
בקרב שאר דרי העירייה שראו במקדונאלד את המנהיג והדמות החזקה
והכריזמתית ביותר בעיירה. מלבד זאת, כשליש מצעירי הכפר היו
באופן זה או אחר בניו של מקדונאלד וגם בעבור אלו שלא זכו בכבוד
היה החוואי החביב לכל הפחות דוד.
חצייו השני של הכינוי, כלומר ה"פרה", ניתן לילדפרה, ככל הנראה,
בגלל שראשו היה ראש פר ארך קרניים ורגליו הסתיימו בפרסות
מפריסות לתפארת, וכחבר במשפחת הבהמות אליה היה מק'דונאלד כה
קשור, היה ילדפרה הבן האהוב על אביו, ומלבד זאת רבים ראו בו את
ממשיכו העתידי של זה בזכות כוחו הכריזמטי, שבא לידי ביטוי בכך
שהוא היה האחד שהביא לידי סיום את הסכסוך ארוך השנים בין
החקלאים לבני הבקר, סכסוך שנגרם עקב נסיון האיכרים להפקיד את
מלאכת החריש בידי הבקר, כאשר אלו ראו בו עבודה מפרכת ומעליבה.
ילדפרה, עם הגיעו לבגרות, הסביר באמצעות מספר געיות ונפנוף
טלפיים כי אין זה מן ההגיון שהבקר יהא אחראי על החריש, משום
שכוחו הרב נדרש בהגנה על הכפר מפני פלישות עוינות (מה שהביא
למסורת שעטות הפטרולים הליליים, שאפילו זכו בהיתר מיוחד
מווילבארן ובהכרתו הרשמית שאין דין שעטה כדין ריצה) ובכלל,
ידוע לכל שלפרים ולפרות היתה יכולת שליטה עלובה למדי בהטלת
צרכיהם, ולו יחרשו את השדה עלולים הם לטנף את כולו בפסולת
צואתית. פתרון זה, העלה את קרנו של ילדפרה בקרב תושבי העיר
כולה, בקר ואנשים כאחד, וגרם לרבים, כולל אביו, לראות בו את
דור העתיד המבטיח.

סטייה קלה מהשביל ומספר זינוקים זריזים הסיטו את ראשדלעת ברגע
האחרון מנתיב הדהירה, אך החפזון שהיה נתון בו מנע ממנו להבחין
בשוקת מלאה מים שנצבה ליד שער הכניסה לעיירה, והוא נתקל בה
ברגליו, מועד ונופל לתוכה בקול מתז.
ראשדעלת התרומם לאיטו מתוך השוקת, נוטף מים, והופתע לראות דמות
גבוהה ועטויית שחורים ניצבת בסמוך לשער, פניה מוסתרות תחת כובע
רחב שוליים שאכן נראה לו, כך חשב לפתע, כהברקה יוצאת דופן לאור
השמש היוקדת עמה נאלץ להתמודד בשנותיו כדחליל.
עם הפסיעה הראשונה של הדמות דרך השער ולתוך העיירה, עטו עליה
זוג עורבים מוכר להחשיד, שצפה באותה שעה במתרחש בקרבת מקום,
בצווחות ובקרקורים רעשניים, מנופפים בכנפיהם הגדולות ויוצרים
המולה רבה, אך עוד לפני שהספיקו להפגיש את פני הדמות עם
טפריהם, כיוונה זו דבר מה בהינף יד מהיר לעבר העורבים, בזה אחר
זה, זוג קולות רעם נשמעו, חזקים אף משעטת הפרים, ושני העורבים
צנחו דוממים על האדמה.
צרחות שבר המזכירות באופן מחשיד את קולו של ווילבארן נשמעו
לפתע מכיוון העיירה, מעירות את תושבי העיר הנמים שמיהרו,
מאירים דרכם בלפידים ומנופפים אתים וקלשונים, לברר את המתרחש
והתערבבו ביוצאם עם עדר הבקר ששם פעמיו אף הוא לאותו אזור, וכך
התקהל לו המון קולני שנאסף אל מול שער העיר, הדמות בשחור
וראשדלעת שעסק בקדחתנות בנסיון להבנת רזיו של המכשיר המסתורי
שנשאה עמה הדמות בידה.
תוך מספר רגעים מועט עשה דרכו ילדפרה אל חזית ההמון ובחן את
הדמות בשחור בזעף, רוקע ברגלו ופרסתו בקרקע באיום.
"זר!" געה לבסוף ילדפרה, נעצר בשנית בעוד מוחו פועל בקדחתנות
להמשך המשפט, "העיירה הזו לא גדולה דייה לשנינו!" פלט לבסוף,
קצף ניגר משולי פיו בעוד הוא מטלטל את ראשו ומתכונן להסתערות.
באותו רגע נשמע קולו הזועם של הכומר ווילבארן "שטן!" קרא,
והסתער באצבעו המחודדת מונפת קדימה, אך כשל בכיוון ההתקפה
כהרגלו ונעץ את אותה אצבע עמוק באחוריו של ילדפרה, שעקב גובהו
הרב של זה היו אחוריו בדיוק בגובה פרצופו של הכומר.
ילדפרה שחווה לראשונה בחייו תחושת כאב מהי, זינק באוויר והסתער
בבלבול לכיוון ההפוך, רומס את הכומר תחת פרסותיו ומתנגש בהמון
בהעיפו בני בקר ובני אדם לכל עבר. המהומה הלכה וגדלה עת פנה
ההמון לכל הכיוונים בו זמנית, עדרי בקר התנגשו בעדרי אדם,
רומסים זה את זה בעיוורון ובהמולה כה רבה עד כי לא ניתן היה
להבחין בין צווחה לגעייה או בין כף רגל לפרסה.

השמש עלתה לאיטה, שולחת קרניה החמימות המלטפות על פני שדה
הטבח, חושפת גופות מרוטשות ושלוליות דם בכל עבר, שדות רמוסים
וערמות עצים מרוסקות שבעבר היוו בקתות. גם צלב העץ במקום בו
היה שדה התירס התעקם ונטה על צידו. לא עוד מסמרים ננעצו בו, לא
זוג עורבים רבץ עליו ואף ראשדלעת לא מוסמר אליו עוד.
סריקה מדוקדקת גילתה את ראשדלעת, שמו הולמו יותר מתמיד לאור
העובדה שגופו רוצץ ורוסק במהומה וראשו בלבד נותר בדרך נס ללא
פגע, ומעליו ניצב לו הזר בשחור, אוחז במכשירו המשונה ואינו
זע.
עם רדת החשיכה עיטר חיוך רחב את פניו של ראשדלעת שבהה במכשיר
ללא הפסקה כל אותו היום, שפתותיו לחשו ללא ניע "הבנתי..." והזר
כיוון בדממה לעבר הדלעת הגדולה וירה, מתיז נוזל כתום וזרעים
שחורים קטנים על האדמה.

יום חדש ועמו, כהרגלה, שבה השמש וזרחה פעם נוספת, מניסה את
החשיכה וחושפת הפעם לא שמץ מן הגופות והרס דאשתקד, אלא שתילים
רכים, מפוזרים בכל עבר, עלעליהם הירוקים לוגמים את אורה בתאווה
ודלעות כתמתמות קטנות נושאות אליה חיוך רחב.