זה סיפור על החיים על המוות ומה שבניהם, אבל זה בעיקר סיפור על
נמלה שרצתה ללדת.
תמיד חלמה ללדת.
אולי בגלל שילדותה היתה אנ פלזנט בלשון המעטה.
פעם היתה בסרט בו הגיבורה  אמרה, שהילדות הוא שלב קצר בחיים
שאנחנו עסוקים בלהתגבר עליו בשאר ימי חיינו.
למרות שאהבה את המשפט והזדהתה איתו, ידעה שהילד שלה לא יבין
אותו.
כי היא תהיה אמא אחרת.
אחרי מספר נסיונות כושלים להכנס להריון, אזרה אומץ, עשתה מעשה
והלכה אל מנהל מחלקת גניקולוגיה בבית החולים תל השומר.
לא חסכה, למרות שמצבה הכלכלי היה רע, אספה פרוטה לפרוטה וטופלה
בשר"פ.
בסיכומה של הבדיקה הפרופסור אמר לה ממש ככה במילים האלה:
"אני מצטער, אבל הכוס שלך נורא קטן יחסית למכשור שכאן, לכן לא
אוכל לטפל בך".
האמת היא שהוא לא בדיוק אמר "כוס", אבל בסה"כ מדובר פה בסיפור
עממי כך שאין טעם להיתפס למונחים מקצועיים.
הנמלה לקחה את העניין מאוד קשה, אבל לא החצינה מולו כי זה היה
טבעה -להתמודד לבד.
אולי כאן היה נגמר הסיפור אלמלא הבחין בה הרופא, שנייה לפני
שטרקה אחריה את הדלת כשפרצה בבכי קורע לב.
"בואי שנייה, אני אעזור לך, למרות שההוראות אוסרות לרכוש ציוד
גניקולוגי לנמלים ועוד לנמלים פועלות כשממילא ידוע שרק מלכות
מסוגלות להביא צאצאים, גם הן בהטלת ביצים.
אדאג לצייד את הקליניקה בכל מה שצריך כדי שתלדי בסוף".
על מנת שלא תחוש כנטל, הוסיף הפרופסור שבעצם מזמן חשב להרחיב
את שירותי המחלקה ובכלל מגיעה לנמלה תודה, על שהאירה את עיניו
ופתחה בפניו נישה חדשה.

אחרי בדיקות ממושכות, טיפולים כואבים ופולשניים, הפריות שלא
כדרך הטבע (של הנמלה בכל אופן), נכנסה להריון.
כמה ימים לפני הלידה, כשהתאשפזה וכולה אושר ותחושת הגשמה.
הגיעו מהטלוויזיה לראיין אותה.
לא משהו רציני, סך הכל מערוץ קהילתי מקומי, אבל גם זה משהו.
היה קצת קטע מביך, כי כדי שתופיע על המרקע, נאלץ הצלם לנקוט
בזום מקסימלי וכשעבר לפרופסור עוד לפני שהספיק להוריד את הזום
בחזרה, ראו שיש לו מלא שיערות באוזניים.
אבל זו באמת הערה קטנה וצהובה, שאין לה מקום במיוחד לאור המיין
אישיו  בו ככבה לאריסה.
לאריסה עלתה מרוסיה בזכות תעודת זהות מזויפת כאילו היתה
יהודיה.
שם, למדה רפואה, כאן קיוותה לשמש כנערת ליווי ולהרוויח המון
כסף במושגים של רוסיה, אך מאחר שהקליינטים לא רצו אותה, הגיעה
לבית החולים כעובדת קבלן ועסקה בניקיון.
בקיצור, מייד כשהבחינה לאריסה בנמלה, מעכה אותה באגודלה
והמשיכה לרוקן את המאפרות, כאילו כלום.
"מה, זו בסך הכל נמלה", הגיבה מול המבטים הכועסים שצלבו אותה.
"נכון זו בסך הכל נמלה", פתאום קלטו כולם ולא הבינו את עצמם,
גם את כל ההיסטוריה האחרונה בה נשזרה הנמלה במוחם.
כאילו נפגם להם קובץ, כמו תקלה בווינדואס נהייה להם error כזה
והם שכחו הכל.
הצלם שלא הבין מה הביאו לשם, צילם בסוף את הצפיפות שבמסדרונות,
האחיות התעסקו עם תוספת השכר שבגינה הן תחלנה לשבות ביום
שלמחרת.
והרופא...
הרופא פתאום נזכר משום מה, בסיפור (המוכר) על אסיר שגידל נמלה,
ניסה לספר אותו אבל התבלבל ושחט בו את הפואנטה כל פעם מחדש עד
שהתייאש.
אני לא יודע אם אתם מודעים,
אבל נמלים לא מתות כל כך בקלות.
ימים שלמים כשהיא מדממת, עוברה מפרכס ומציץ מבטנה השסועה, גססה
בסדק המזוהם שבין שתי מרצפות.
צעקה בכל כוחה , במיוחד כשהרופא שלה עבר מעליה, אבל כלום.
בסוף מתה, לא מוות שנבע מהזנחה כירורגית, עובדה שעוברה המשיך
לגסוס שבוע אחריה, כי לא הבין כלום.
מתה מתוך הדפרסיה של תחושת חוסר השייכות,
הבדידות,
הזרות.

זה לא סיפור נגד זונות עם תעודות זהות מזויפות, גם לא סיפור
נגד בית חולים,
כי איך בכלל אפשר לשמוע קול של נמלה, אולי רק עם מגברים
מיוחדים ישמעו משהו אבל בטח לא בהמולה של מסדרונות בית
החולים.
זה סיפור על החיים, על המוות ומה שבניהם, אבל זה בעיקר סיפור
על נמלה שמאוד רצתה ללדת .