נולדה לי צפרדע. היתה דווקא לידה קלה. צפרדעים הן כאלה קטנות
וחלקות ויוצאות בקלות. לא צרחתי כמעט בכלל, רק כשהוציאו את
השיליה, שהיתה רגילה לגמרי. אחר כך הם הראו לי את הצפרדע.
צרחתי. אמרו לי: "מה את צורחת? נגמרה הלידה". אמרתי: "צפרדע,
צפרדע". אמרו: "היא עוד מטושטשת". בעלי דווקא התלהב מהצפרדע.
הוא החזיק אותו ואמר: "תראי איזה קרחת יפה וחלקה", אני הוספתי:
"וירוקה", אבל הוא לא שמע. הוא עשה לצפרדע שלו קולות מצחיקים.
כשהתעוררתי ראיתי שאני בבית חולים והכל, נזכרתי בצפרדע. חשבתי
- זה בטח היה חלום, והושטתי יד למשש את הבטן הגדולה שלי, עם
התינוק בפנים. הבטן היתה רכה ומדולדלת, והתינוק - זה היה
צפרדע.
הם בדיוק הביאו את העגלות השקופות של התינוקות, זאת אומרת של
התינוקות והצפרדע. אמרתי: "קחו את הדבר הזה ממני, מהר". הם
קראו לאחות מיוחדת שהיתה צריכה להסביר לי איך להיניק אותו. היא
אמרה לי להחזיק בו, והוא היה חלק ורירי וירוק ומגעיל, וכמעט
נפל לי מהידיים. היא אמרה: "עכשיו תקרבי אותו לשד", ואני
הסתכלתי על הזרועות הצפרדעיות שלו, ועל הקרחת הירוקה והרירית,
והפה - החור השחור-ירוק הזה, וידעתי שפשוט אין סיכוי. הדבר
הזה, הצפרדע הזה, לא יאכל ממני. הצפרדע השמיע קולות מוזרים של
צפרדעים. "נו," אמרה האחות המיוחדת, "הוא רעב, המסכן". "שיביאו
לו אוכל של צפרדעים", הצעתי, "כי בי - הדבר הזה לא נוגע". היא
אמרה שהיא מאוד מאוכזבת, אבל היא בטוחה שאני ארגיש אחרת מחר.
אחר כך היא לקחה אותו.
דווקא מחר לא הרגשתי אחרת, ולא הסכמתי בשום פנים שהצפרדע ייגע
בי או יאכל ממני. הסכמתי להרים אותו, אבל גם כן רק קצת, ורק
כשהוא עטוף, שאני לא ארגיש את הריר, ורק כשחשוך, שאני לא אראה
את הירוק.
בעלי עדיין התפעל מהצפרדע. הוא הביא את ההורים שלו לראות את
הצפרדע. כולם עשו לצפרדע קולות חמודים, והצפרדע קרקר בחזרה.
כולם אמרו לי "מזל טוב", ואני אמרתי: "על מה? על הצפרדע?",
ואמא של בעלי אמרה לאבא שלו: "עזוב, משוגעת".
לא רציתי לקחת את הצפרדע הביתה, אבל בעלי התעקש, ולקחנו אותו
בכל זאת. אני הלבשתי לצפרדע המון בגדים, להסתיר את הירוק, וכל
הזמן ניגבתי את הריר של הצפרדעים. בעלי עשה לצפרדע קולות,
ושיחק עם הצפרדע, ואחר כך לימד אותו לפתור חידות, ולוח הכפל,
ועל מערכת השמש, ולגלוש באינטרנט.
יום אחד בעלי החליט שהצפרדע צריך ללכת לבית הספר. אמרתי לו:
"ברצינות, אולי הוא חכם, אבל בכל זאת - צפרדע. ממתי צפרדעים
הולכים לבית הספר?" אבל בעלי החליט, וככה היה. וקנינו לצפרדע
תלבושת אחידה, וקנינו לצפרדע ילקוט, וקנינו לו ספרים ומחברות
וקלמר, והוא הלך לבית הספר.
ואז קיבלנו מכתב שהצפרדע מתקשה בהחזקת העיפרון. "מה חשבת?"
אמרתי לבעלי בניצחון, "ממתי צפרדעים יכולים לאחוז עיפרון. אין
להם אפילו אצבע אוחזת. עוד מעט תרצה שנשלח אותו לריפוי
בעיסוק". בעלי לא כל כך מאמין בדברים האלה, כמו ריפוי בעיסוק,
אבל שלחנו אותו בכל זאת, כי חוץ מזה הוא היה תלמיד מצוין,
ובעלי אמר שחבל על העתיד שלו.
הצפרדע סבל בבית הספר. הילדים היו מועכים אותו, וצוחקים על
הירוק, ועל הריר. והצפרדע היה בא הביתה ובוכה, אבל לא שמתי לב,
כי אני לא מבינה בבכיות של צפרדעים, וגם הדמעות היו מתערבבות
עם הריר. אבל אז בדיוק למדו בשיעורי חינוך גופני את הנושא של
קפיצה לגובה. והצפרדע הצטיין בקפיצה לגובה, כי בכל זאת הוא
צפרדע. אחר כך כל הילדים רצו להיות חברים שלו, וירוק נהיה
פתאום באופנה.
אחר כך הוא גדל והלך לאוניברסיטה ללמוד מדעים. באוניברסיטה הוא
נהנה. אף אחד לא מעך אותו, כולם רצו לצלם ממנו את התרגילים,
וגם בניין מדעים היה קרוב לבניין של החוג לתיאטרון, ושם שוב
דבר לא נראה חריג. אמרתי לבעלי: "תראה, בסוף הצפרדע יהיה
מצטיין דיקן. זה יהיה, בטח, המקרה הראשון באוניברסיטה שצפרדע
זוכה בפרס". בעלי אמר: "אולי תרדי לו מהגב", ושמעו בקול שלו,
כמה הוא אוהב את הצפרדע.
יום אחד הוא חזר הביתה עם בחורה מושלמת. העור שלה היה לבן, חלק
ויבש. הפה שלה היה אדום ומשורטט, והיו לה שיערות חומות ארוכות
במקום קרחת ירוקה. אמרתי לה: "הי, את שמה לב שאת יוצאת עם
צפרדע, למה שבחורה יפה כמוך תצא עם צפרדע". בעלי בעט בי מתחת
לשולחן, והיא רק חייכה אלי במבוכה. בסוף היא אמרה: "כי אני
אוהבת אותו".
הם התחתנו. הצפרדע לבש חולצה לבנה של חתנים וחליפה כהה של
חתנים, והוא נראה כמעט חגיגי. והכלה לבשה בגדים לבנים של כלה
והיתה כל כך יפה, או שזה פשוט בלט על רקע הצפרדע. והצפרדע היה
מאושר. בעלי סיפר לי.
אחר כך הכלה התחילה לתפוח  ולתפוח ובסוף הצפרדע לקח אותה לבית
חולים כדי שתלד לו ילד. הוא התקשר אלינו נרגש. "הלידה היתה
קלה", הוא אמר, והוסיף: "תינוק פשוט מושלם". למחרת באנו אני
ובעלי לראות את התינוק, התינוק היפיפה של כלתי היפה. כולו חלק
ולבן, וקרחתו מנצנצת. "מזל טוב", אמרתי לאם הצעירה. "על מה? על
הצפרדע?", היא רטנה. "עזוב", אמרתי לבעלי, "משוגעת".