[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלי וישנה
/
תתחתן אתי

נעמה יושבת אצלי בחדר מול המחשב. היא לא מסתכלת עלי בכלל, רק
על המסך. היא באה לבדוק דואר. המחשב שלה בבית התקלקל. ואני
יושב על המיטה שלי, מסתכל על הפרופיל שלה. היא שמה היום פס
כחול בעיניים, אבל עכשיו הוא כבר מרוח כולו, הכחול עוקב אחר
תוואי הדמעות.
נעמה עצובה מאוד היום, אבל אני לא יודע מה אני יכול להגיד לה
שיעזור. אתמול היא אמרה לי: "אני אכין שלטי הרמה כאלה - עצובה,
כועסת, כואבת... - שתוכל לדעת תמיד מה אני מרגישה". ורציתי
לומר לה - אני יודע, אני יודע, רק שאין לי מושג מה לומר, מה
לעשות, אבל לא אמרתי כלום, והיא בכתה.
ועכשיו היא מול המחשב שלי. עדי על הברכיים שלה, נעמה בדיוק אבל
בקטן, מחזיקה ארנב מפרווה ומתעקשת שהוא כלב. "ארנב," מנסה
נעמה, "לא, כלב", "ארנב", "כלב", "שיהיה". ואני מחייך, אבל
נעמה לא רואה. היא רק מסתכלת במסך המחשב.
פעם כמעט התחתנו. היא יצאה מהמקלחת עטופה במגבת גדולה, כולה
נוטפת מים, נכנסה ככה למיטה. כל הדברים הקטנים האלה היו
מפתיעים בעיני, כמו אנשים שלא מתנגבים בכלל כשהם יוצאים
מהמקלחת. היא אמרה: "אני לא יודעת להתנגב. אבל אתה יכול ללמד
אותי". ואני ניגבתי אותה קצת, ואחר כך פרמתי את המגבת ממנה,
מחבק את העור הלח, שוקע ברכות, בתוכה. בסוף חבוקים ומותשים,
היא ביקשה: "תתחתן אתי". היא אמרה את זה כאילו זה היה פשוט
והגיוני, ואין עוד עולם מסביב ואנשים שיגידו. ואני ראיתי -
אותה, את אמא שלי, את התינוקת שלה שאפילו עוד לא דיברה אז, וכל
הדברים האלה פשוט לא הסתדרו ביחד. אבל בסוף הסכמתי. לא יכולתי
לראות אותה ככה יותר, בוכה ובוכה, והחיים היו כל-כך קסומים
איתה, ואהבתי אותה כל כך, אז הסכמתי.
עכשיו יש לה סרטן. ככה היא סיפרה לי. והיא יושבת מול המחשב שלי
כי שלה בבית מקולקל. והיא מסתובבת אלי עכשיו ומספרת לי על
הסרטן שלה ואיך שהוא אוכל לה את הבטן מבפנים. היא מקבלת
טיפולים כימותרפיים, היא אומרת. "תראה -" היא מראה לי ידיים
מנוקבות, "לא הסכמתי שישימו לי צינור כאן", היא מצביעה על
החזה, "וגומרים לי את הורידים עם הכימיקלים האלה". עדי משחקת
עם כפתורי החולצה שלה, ואני מסתכל על שתיהן, לא ממש יודע מה
לומר. הצוואר ומפתח הצווארון לבנים כל כך. נעמה אומרת: "כואב
לי נורא". רואים שכואב לה. "כל הבטן מלאה בזה," היא אומרת,
"הכל נרקב מבפנים, מה שבחוץ זו רק אשליה", ושוב "כואב לי
נורא". והפנים במסך המחשב.
זו לא הפעם הראשונה. אז היינו אוחזים ידיים. היא היתה לוחצת את
היד בכל גל כאב עד שעבר. הפוגה, ושוב. היא היתה אומרת שזה
עוזר, ומחייכת אלי, ואם יכלה נושקת קלות. ואני הייתי לוחש לה
"יהיה בסדר". אף פעם לא הסכימה שאבוא איתה לטיפולים עצמם. "לא
רוצה שתראה אותי ככה, עם המחטים והכל", התעקשה. ואחר כך, בבית
שלה, מקופלת במיטה, אוחזת את היד ומרפה.
נעמה אומרת עכשיו שגם בנשמה יש לה גידול. היא אומרת שהנשמה שלה
גם נאכלת. "זה התחיל כשעזבת אותי," היא אומרת, והיא בוכה שוב.
אוף, שוב זה, זה אף פעם לא יעבור. למה היא לא יכולה להמשיך
הלאה? "אבל אני כאן, אני כאן", אני מנסה. נעמה אומרת:
"שיהיה", אבל היא עדיין בוכה. ואני חושב - זה פשוט היה לא
הגיוני.  מה יכולתי לעשות כשחלף הקסם, ונותרה רק המציאות
הסבוכה?!
עדי קמה עכשיו. היא רוצה לרקוד "עוגה-עוגה", מושכת את נעמה
בידיה. ונעמה נעמדת - באיטיות ובכבדות. עכשיו עדי מושיטה יד
פנויה גם לי. אני קם, נבוך ומגושם, עדי ביננו, ידה בידי והשניה
בידי אמה. אני מושיט לנעמה יד לסגור את המעגל, אבל הידיים שלנו
לא מסתדרות. חודשים של אחיזת ידיים וכלום לא נשאר. כמו התשוקה
שאיננה, מותירה רק רוך, חיבה ורחמים.
קשה לנעמה לרקוד, קשה מאוד. היא רועדת מהמאמץ. צעד, ועוד צעד.
"לשבת-לקום" תובעת עדי. לא ליפול נעמה, הנה אנחנו יושבים,
לנשום עמוק, ועומדים שוב. היא מתנדנדת. היא תתעלף תיכף, אני
כבר מכיר.
עכשיו נעמה שעונה לקיר מתנשפת. "עוגה -עוגה" סחט את כוחותיה עד
תום. "נעמה, הכל בסדר?" "לא". מה להגיד? מה להגיד? "אני יכול
לעזור במשהו?" "לא יודעת". היא כועסת. זו התשובה שלה כשהיא
כועסת. היא מתנשפת. לא ליפול נעמה, הנה אני אושיב אותך. היא
פורסת את ידיה החיוורות לעומתי, ואני מחבק אותה, חיבוק חטוף,
ונסוג. אוף, שוב זה, למה היא צריכה לאהוב אותי כל כך? ושוב היא
בוכה.
נעמה שוב מול מסך המחשב שלי. פניה במסך. היא אומרת: "אני באמת
צריכה את שלטי ההרמה האלה. עכשיו - עצובה". ואני יושב על המיטה
שלי, מסתכל עליה, ולא יודע מה לומר, מה לעשות, כדי שתרגיש יותר
טוב.
אולי אני צריך לומר לה "תתחתני אתי" כאילו זה פשוט והגיוני.
אולי אני פשוט אקום ואחבק אותה חזק ואלחש לה באוזן שיהיה בסדר,
כמו פעם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
GOD SAVE THE
QUEEN
כנראה שאלוהים
לא שמע על
זה...




עבד כי ימלוך


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/5/02 13:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלי וישנה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה