.1

איש אחד דופק בדלת הכניסה שלי. אני מכין סלט. העגבניות החתוכות
כבר מונחות בקערה, הבצל קצוץ דק דק, מתפלש בתוך עלים רעננים של
חסה. העיניים שלי לחות. אני מוציא שני לימונים טריים מהמקרר,
מנגב את עיניי במטלית שעל השיש, וניגש אל הדלת.

איש אחד עומד בדלת הכניסה שלי. יש לו שיניים צהובות וז'קט עור
שחור. יש לו לחיים מלאות ועגיל בגבה. קח את המזוודה הזאת, הוא
אומר, תארוז בה את כל הצער שלך. האיש מושיט לי אותה. הוא מגרד
את גבו.  אני שותק. הידיים שלי רועדות. את הצער? אני שואל. את
הצער, הוא עונה, את כל הצער שלך תארוז. תפתח ארונות, תוציא
אלבומים, תחפש שאריות של צער במגירה של התחתונים אם זה נראה לך
הכרחי. את כל הצער שלך אני רוצה במזוודה. תעשה את כל מה שצריך
בשביל להביא לי אותו. תתפוצץ, תסתער, תילחם, תיפול לפזצטה
ותתחוב את עצמך לתוך הנשמה שלך, שייצאו זיקוקים מצידי. אני
במטבח בינתיים.

האיש מביט בשעון. אה, הוא אומר, ותביא גם כובע והרבה מצב רוח
טוב. מצב רוח טוב עוד לא הרג אף אחד. הוא ניגש למטבח ונוגס
בעגבנייה טרייה. חסר פלפל, הוא אומר, וחסר גם שמן זית, וקצת
מלח גס. אבל בעיקר פלפל גרוס, הוא מוסיף ומנקה לכלוך משפתיו,
אני שונא את האבקות הכתושות האלו שמוכרים ברשתות השיווק. הוא
ניגש אל המקרר ופותח אותו. אל תתפשר בנושאים החשובים, הוא
מרעים את קולו, תזכור טוב מה אני אומר לך. אל תוותר לעצמך
לעולם כשמדובר בפלפל, תמיד תוודא שהוא גרוס, ואל תסתיר מעצמך
את הצער, תלך עליו בכל הכוח.  את הכל תשים במזוודה.

האיש מסיים את הסלט, הוא חותך לחם, אני בחדר השינה. אני פותח
אלבומים ומוציא את התמונות שהייתי צריך כבר מזמן להוציא. את כל
המכתבים מהשידה אני תוחב פנימה, את מנורת העץ, את הסדין
החשמלי, את הקיץ של תשעים ותשע. אחר כך אני נכנס אל תוך הנשמה
שלי. משונה שם. חשוך קצת. אני מוציא נר מהכיס ומדליק אותו.
הנשמה שלי חשופה. אני מביט בנשמה שלי, גם היא מביטה בי, אנחנו
לא נבוכים, אין לנו מה להסתיר יותר. באתי לקחת את הצער שלי,
אני אומר לה, יש איש אחד במטבח שצריך אותו. הנשמה שלי צוחקת,
כמה חיכיתי לאיש הזה, היא אומרת, כל כך הרבה זמן שאני מחכה. את
כל מה שצריך לתת היא נותנת. הנשמה שלי מתמסרת אליי, אני רק
מקפל ושם במזוודה. הגיע הזמן שלך, היא לוחשת, לך לאן שצריך!



.2

האיש יושב ליד השולחן וקורא ידיעה מהעמוד הראשון. אני מוכן,
אני אומר לו. הוא מביט בי בסיפוק. כובע יפה, הוא מצביע עליי,
קצת פתטי אבל יושב עליך בול. כבר לא רואים כובעים כאלה היום.
אנחנו יורדים במדרגות.

האיש מחייך באכזבה. הייתי צריך להביא מטריה, הוא אומר, בן אדם
כמוני צריך להיות מוכן לכל תרחיש אפשרי. בן אדם במעמד שלי,
אסור לו שייפול על דברים קטנים כמו אלה, זה לא מקצועי. בדברים
הקטנים אנחנו נמדדים, הוא לוחש לי שאף אחד לא ישמע, הדברים
הקטנים מעולם לא היו קטנים ומעולם גם לא יהיו, תזכור את זה.
אנחנו רטובים. המזוודה נשרכת אחרי בכבדות, אבל האיש רגוע. הוא
מצביע לכיוון מכונית חונה. מכונית יפה יש לך, אני אומר. האיש
צוחק. הצחוק שלו מנסר את הטיפות השקופות. זו לא באמת מכונית,
הוא אומר, זה רק מראית עין של מכונית, הוא מסדר את המראה
הקדמית, זה רק עטיפה, זה לא מה שזה באמת, זו אשליה. הוא מכניס
את המפתחות למנעול. אתה מוכן? הוא שואל. אני מהנהן.

יש לך בעיות אף? אוזניים? הצטננת לאחרונה?  
לא, אני עונה.
זה טוב, הוא אומר בסיפוק,  אני שונא שצורחים לי כשאני ממריא.


אני גם שונא טיסות לילה, האיש אומר מעל תל אביב. האורות
הצהובים מציירים את קו החוף. מגדלים נישאים לשמיים בחוסר סדר
משווע. חלליות קטנות שטות על הכבישים המהירים. שקט באוויר.
העננים מסתירים את רוב התמונה ויוצרים מראה מתעתע. העיר נפרשת
חלקית, הוא מסנן, העיר מסתירה חלקים מעצמה. לא הולכת עד הסוף
העיר הזאת, הוא אומר בביטול, עם כל האבק שהיא עושה, עם כל הרעש
הבלתי נסבל שלה, בסך הכל מפחדת שיראו לה. הוא מתחיל בפניה
שמאלית. בואינג גדול חולף לידינו, אורות אדומים מנצנצים בקצות
כנפיו. עכשיו צריך להתרכז, אומר האיש, תשמור עליי, אני נכנס
לתוך ענן.

האיש עוצר. הוא עוצר בתוך ענן.
הגענו, הוא אומר, תנשום עמוק.
אני יורד מהמכונית. האיש נעלם.
 

.3

שום דבר אינו מוכר במקום הזה, אומרת לי אישה גדולת מימדים בקול
עבה, זה מקום אחר. אף פעם לא היית פה ואף פעם גם לא תהיה. קורה
שאדם נמצא במקום אחר, קורה לפעמים שאתה הולך אל מקום לא קיים.
זה קורה, שזה לא יבהיל אותך. קורה שאתה הולך למקום שתמיד רצית
להיות בו, גם אם הוא מחוץ לעולם. זה בסדר, היא צוחקת, זו רק
אשליה, זה לא עושה את כל העניין לפחות מציאותי.

היא לובשת שמלת קטיפה רחבה. יש לה תווי פנים נעימים, ידה
החמימה מלטפת את שיערי. אני מצטערת על ההתנהגות של האיש של
הסמול טוק, היא מתנצלת, התפקיד שוחק אותו, הוא חסר מוטיבציה.
אני זוכרת אותו בתור טייס צעיר, הוא היה נפלא, הוא היה המספר
הכי חזק בעיר, אבל ככה זה כשמגשימים שאיפות מדומות בגיל צעיר,
היא מעירה בעצב, אנשים נשארים עם משכורת גבוהה והרגל.  אני,
באופן אישי, מקללת את ההרגל, מתעבת אותו, אני צובעת אותו באדום
ומשליכה אותו אל השוורים המיוחמים. אני שורפת אותו על הצלב, על
הסנה הבוער, אני לא מוותרת לו. צריך לצאת למלחמה בהרגל, היא
מעסה לי את הגב, צריך להחליף אותו כמו שמחליפים גרביים. גופה
מתחכך בגופי. יש לה ריח של בית.

האיש של הסמול טוק הוא סיפור עצוב, היא אומרת, אבל הוא טוב במה
שהוא עושה, לפחות זה. ואתה? היא שואלת, מי אתה? מה אתה יודע על
עצמך? מה אתה עושה? טוב לך? רע? אתה יודע בכלל להפריד בין טוב
לרע? למה הגעת לכאן? מי שלח אותך? מי גילה לך שאנחנו כאן? הבאת
את הצער שלך? ארזת הכל? יש לך תשובות בשבילי? אתה מבין שזה לא
מקרי שאתה פה? אתה מאמין במקריות או בגורל? אתה יודע שנפנוף
כנפיים של פרפר אחד באסיה יכול לחולל מהפיכה באיים הקאריביים?
אתה מבין את הכח שיש לפרפר הזה? מי האלוהים שלך? יש לך אלוהים?
מה התיאוריה שלך? ספר לי על התאוריה שלך, אני מתחננת, תעשה לי
את היום.

הכל עשן, אני אומר לאישה עם שמלת הקטיפה הסגולה שיושבת לצידי
ומעסה לי את שרירי הצוואר. נדמה לי שכל מה שיש זה עשן, זאת
התאוריה שלי לפחות. האישה צוחקת בדממה. זאת התאוריה הכי
אידיוטית ששמעתי בחיים שלי, היא אומרת, ותאמין לי ששמעתי הרבה,
כל החיים שלי אני שומעת תיאוריות. היא מקרבת את פיה אל אוזני.
ידיה לופתות אותי. הכל בסדר? היא שואלת, אתה מאושר? באיזה שעה
אתה מחייך בפעם הראשונה כל יום? למה המזוודה שלך כל כך גדולה?
אתה מה שהתכוונת להיות? התחלת כבר לבחור? אתה מבין את חשיבות
הבחירה החופשית? איך הבחירות שלך? אתה שלם איתן? אתה מחליט
מהר? איך האינטואיציות שלך? שחור או לבן?  סוכר או סוכרזית?
אופנוע או מכונית? ניו יורק או לונדון? חמלה או כעס? מי אתה
לעזאזל?

אנחנו יושבים על מרגלות הענן. האישה מוציאה שפתון ורוד מהתיק
ומושחת אותו בעדינות על שפתיה. העיניים שלה נעוצות בי.  עשן,
היא אומרת, בחיי שזה רעיון אידיוטי, אל תיקח את זה באופן אישי,
היא מתרוממת ודופקת לי נשיקה במצח. אגב, יש לך אחלה מצח, היא
אומרת ומתחילה לעוף, זה יתרון, עוד מעט יבוא האיש של הצער,
והאיש של הצער אוהב אנשים עם מצח כמו שלך. כשהיא צוחקת הכנפיים
שלה רועדות. האיש של הצער אוהב הרבה דברים - הוא אוהב סרטי
פילם נואר, הוא חולה על בלט, על קפה קר עם גלידה, דאבל פס של
זידאן ופיגו עושה לו לצווח מאושר, היא אומרת.  זה די מוזר
כשמדובר באיש של צער, היא מהרהרת לעצמה, אתה לא חושב? איש של
צער אמור להיות עצוב, איזה עולם משונה. היא מחייכת אלי. היא
נוסקת ממש מעליי. אחר כך היא שואלת - אתה מפחד? ממי אתה מפחד?
ממה? אתה מפחד שיראו לך? זה העניין? אתה חושב שמישהו רואה
משהו? אתה רציני? קולה הולך ונבלע בחלל הענן הדחוס. היא
מתפוגגת. היא מצטמקת לגודל של נקודה. אתה בטוח שאתה יודע מה
אתה רוצה? היא שואלת או שרק נדמה לי שזה מה
שהיא עושה.


.4

אני הבאתי אותך לפה, אומר לי זקן עם גלימה כתומה שעומד מולי.
אני מצטער על ההתנהגות של האישה של השאלות הפואטיות, הוא
מוסיף. לאישה של השאלות הפואטיות יש נטייה להתחכם לפעמים, היא
יותר מדי שנים במקצוע.  גם  בהתנהגות של האיש של הסמול טוק אני
לא גאה.  הוצאתי לא מזמן מכרז לתפקיד שלו, הוא אומר, הסמול טוק
התפתח מאוד בשנים האחרונות, וצריך להדביק את הפער. אני גם
מצטער על הבגידה הגדולה שחווית בתשעים וחמש, עניינים קצת יצאו
משליטה שם. בכלל, הוא אומר לי כשידו מלטפת את זקנו הלבן, אני
מצטער על כל הדברים שיש צורך להצטער עליהם. וגם על אלו שלא,
הוא מוסיף במבט נוגה, גם עליהם אני כולי צער. אני כובש חיוך,
אבל האיש פורץ בצחוק. אל תכבוש חיוכים, הוא אומר, הכיבוש משחית
ואתה - יפה לך שאתה מחייך.

האיש של הצער ניגש לעבר המזוודה. הוא מביט בה בריכוז מוחלט,
מוציא מפתח קטן מכיס הגלימה ופותח אותה. כל הצער שלי יוצא
החוצה. כל הצער שלי נוזל לו מהידיים. בוא נראה מה יש לנו פה,
הוא אומר לעצמו. אני מתכווץ. אנחנו שותקים לשעה ארוכה.

אתה מקרה מעניין, הוא ממלמל בעודו מביט בתמונות, מקרה מעניין
מאוד. האיש של הצער מביט בפניו של החבר הכי טוב שלי. זה ההוא
עם הסרטן? הוא שואל. אני מהנהן. בחור יפה, הוא אומר, אני דווקא
הצבעתי נגד אם אני זוכר נכון, אבל הכל פוליטיקה, עזוב אותך, לא
היה לו סיכוי. הוא מציץ בשרות הצבאי שלי, היה לי מפקד עם קרחת
גדולה. הוא מעלעל בדיכאון אחד מיותר, מתעכב לשניה על זיון שאין
לו הסבר, אחר כך עיניו נתקלות באהבה הגדולה שלי. הוא מוציא
אותה מהמזוודה ומביט בה מקרוב. כן, הוא אומר בעיניים בוחנות,
וורי אינטרסטינג, אמיתי לגמרי. אהבת אותה? הוא שואל. אני מהנהן
שוב. אהבת אותה, הוא מניד את ראשו באכזבה, בטח שאהבת אותה,
אהבת אותה כמו שצריך אפילו, והיא עדיין במזוודה. לא קל הסיפור
הזה, הוא נאנח, לא קל בכלל. האיש של הצער לא מוותר על אף פרט.
הוא שולף את האכזבות הקטנות ומתבונן בהן בקשב, הוא קורא את
הסיפורים הלא גמורים ומסתיר חיוך, הוא נכנס איתי אל המבחן
הנורא ההוא בפקולטה למדעים מדויקים, ולא מצליח לפתור שאלה. זה
מבחן מסריח, הוא אומר, המקום הזה מגעיל לי את התחת, תראה את
הפרצופים החמוצים האלה, יש לי פה המון עבודה. הוא ממשיך, את כל
המקרים האבודים הוא שולף, האיש של הצער לא מעגל פינות, את כל
הסכרים הוא פותח, הוא מגרש את הילד ההולנדי ואת האצבע הקטנה
שלו, שסתמה את הכל.

האיש של הצער מניח את ידו על כתפי ומחייך. עיניו מופנות אליי.
עכשיו אתה יכול ללכת, הוא אומר, אין לי יותר מה לאמר, אתה
מפוענח. את הצער שלך, בכל מקרה, אתה משאיר פה, יש לי מקום
בשבילו. יש לי מקום לכל האנשים שאין להם מספיק ארונות בחדרים
של הנפש, הוא מחייך בשלווה, אני בסך הכל עושה את התפקיד שלי,
מחכה לקידום. הוא מצביע על  המדרגות נעות. על השלט לידן כתוב
בכתב זוהר - תל אביב. האיש מוריד את הכובע שלי ומעביר את ידו
בשיערי. זה היה עניין של זמן עד שתגיע לפה, הוא אומר, עניין של
בירוקרטיה, אל תעשה מזה סיפור גדול. עכשיו אתה יכול לחזור לסלט
שלך. הצער שלך כבר איננו, הוא במקום בטוח. עכשיו האופק פתוח
והסוסים שועטים. עכשיו נגמרו התירוצים. כל התירוצים שלך הם בסך
הכל אשליה, לא שזה מוריד מערכם כמובן.  סע לשלום, הוא אומר,
תקרע את העיר, תפתח לה את הצורה, תדלג מעל שלוליות, תפליג על
כל הספינות, תנופף בכל הדגלים, עכשיו אתה יכול להתחיל מחדש.

האיש של הצער אוחז בגלימה הכתומה ומדליק סיגריה. הוא ניגש אל
המזוודה, סוגר אותה בעדינות ומפנה אליי את הגב. אני מאחר
לשיעור יוגה, הוא אומר, אני חייב להתחפף מפה. עכשיו הכל בידיים
שלך, הוא מישיר אלי מבט, אנחנו את העבודה שלנו עשינו. אני פונה
לעבר המדרגות ומתחיל לרדת. אני חושב על משהו לומר, אבל אני לא
מצליח. אה, אני שומע את קולו של האיש של הצער, עוד דבר קטן
אחד...
אני מסתובב לעברו, אבל אני כבר מחוץ לענן.
הגשם מרטיב את כולי.


.5

אני פותח את הדלת ופונה אל המקלחת. ריח מתוק של מרק מהביל ממלא
את הבית. אישה אחת יושבת אצלי בסלון ברגליים מסוכלות ובוהה
בתקרה. יש לה שדיים יציבים ושיער חום גולש. יש לה שפתיים רכות
בטעם לימון. החיוך שלה מתפזר שווה בשווה על כל הרהיטים. היא
נועצת בי עיניים בצבע דבש. הכנתי מרק, היא אומרת, יש לך מגבת
נקיה במקלחת, תתרחץ ותבוא לשבת איתי, אני מתגעגעת אליך.

אני נותן למים לשטוף אותי. אני שר. אישה אחת מחכה לי מחוץ
למקלחת ומנגבת אותי בעדינות. בוא, היא אומרת, אני רוצה לרקוד,
אני רוצה לעוף איתך אל עולמות מקבילים, אני רוצה אותך אצלי
בבטן, אני כבר לא יכולה לחכות יותר, איפה היית עד עכשיו? לאן
נעלמת? אני צריכה אותך לידי. אנחנו עוברים לסלון. היא פונה
לעבר התיק שלה ומוציאה ממנו כובע שכבר אי אפשר להשיג היום.
שכחת את זה, היא אומרת, תשמור על הכובע שלך, הוא יושב עליך
נהדר. היא משילה את בגדיה מעליה ומניחה את ידי על מותנה. קח
אותי איתך, היא לוחשת, אל תעצור, קח אותי אל הקצב שלך, תקמט לי
את הנשמה.

המוזיקה מתרוממת. אישה אחת עירומה, מושיטה אל שפתיי את הפטמות
שלה. היא רוקדת אצלי בסלון.   את האישה של האופטימיות? אני
שואל, אבל היא לא עונה. היא שורטת לי את הגב ומלקקת את צווארי.
האישה של הארוטיקה אולי? אני מנסה שוב, אבל היא מתעלמת. היא
מנידה את ראשה מצד אל צד לקצב המוזיקה. ידה הימנית מושכת את
שערי.  לשונה מחליקה על הבטן שלי בתנועה סיבובית. מי את
לעזאזל? אני שואל כשידי מגששת אל בין רגלייה.

אישה אחת מצמידה את גופה אל גופי ומשעינה אותי על הספה. היא
מחדירה את איברי לתוכה ונאנקת מאושר. היא נעה מעליי בתנועות
קצובות. היא רוקדת אל תוך הנשמה השלי.  אני? היא צוחקת
והשיניים שלה נוצצות כמו תריסר יהלומים, אני האישה שלך.